הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בתל אביב, מסביר מדוע גם בימים אלה, בהם נגיף הקורונה מתפשט ביתר שאת במדינת ישראל, הישיבה שלו ממשיכה לפעול.

בעמוד הפייסבוק של הישיבה נכתב הין היתר כי "על אף המודעות לכך שחלק מההכרעות נעשות משיקולים פוליטיים, אנחנו מקיימים שיגרת לימוד בישיבה, עם הקפדה יתרה על הכללים כולם".

הפוסט המלא של הרב שרלו

מפני מה אנחנו ממשיכים לעת עתה ללמוד בישיבה ?

אין צורך להצדיק את השאלה. לעולם קודם מבחינה הלכתית ומוסרית סיכון הנפשות והמחיר העלול להיגרם מכך להשארת הישיבה על כנה, שהלוא תלמוד תורה יכול להתרחש גם בבית. לא זו בלבד, אלא שיש לכך גם משמעות ציבורית – שהלוא חייבים לתמוך בכל דרך בשמירת ההוראות היסודיות ולמנוע התרחבות ההדבקה ההדדית. על כן, השאלה צריכה להישאל.

קודם תשובה, אני מבקש לקיים בעצמי "קשוט עצמך". על אף שב"ה איני בקבוצת סיכון רשמית – אני מציית (כמעט) לכל ההוראות, ואף מחמיר בהן.

לראשונה מזה שלושים וחמש שנים לא הייתי בראש השנה בישיבה; לא זו בלבד, לא שהמניין הקטנטן בו התפללתי התקיים בתוך מבנה ממוזג, ואילו אני ישבתי בחוץ לאורך התפילה הארוכה כולה; איני צועד צעד אחד בישיבה מחוץ ל"לימודית" הממוגנת בלי מסכה, וכל שיחה מתקיימת במרחק, בחציצה ובמסכה.

הקטנתי את שעות השהות שלי בישיבה למינימום, בשל העובדה שאני נמנע ככל יכולתי מלהיות בבניין סגור, ובוודאי שבהתכנסות של רבים, ועוד ועוד. אני מאמין כי רק מתוך התנהגות זו ניתן לדון בשאלה באמת, ולא לחפש היתרים מפוקפקים.

ואחרי הצדקת השאלה – חובה להצדיק את התשובה.

הסיבה העיקרית להמשך הלימוד בישיבה היא שאכן הישיבה חשובה מאוד מאוד. השליחות הרוחנית של חלק מהישיבות שמקיימות לימוד מסודר היא בעלת משמעות רחוקת טווח. על כן, כל עוד הדבר מותר מבחינת ההוראות, ועל אף המודעות לכך שחלק מההכרעות נעשות משיקולים פוליטיים, אנחנו מקיימים שיגרת לימוד בישיבה, עם הקפדה יתרה על הכללים כולם.

למעשה, תמיד צריך למתוח את הקו במקום מסויים. באין ספור תשובות הלכתיות בעבר עסקתי בשאלת ההיתר להסתכן מעט תמורת קיום החיים הממשיים. אמנם, בקורונה אין מדובר בהסתכנות בלבד, אלא בסיכון אחרים, ודברי בעלי התוספות "יותר ראוי לאדם להישמר שלא יזיק אחרים משלא יוזק בעצמו" הם נר לרגלינו, ועל כן צריך להחמיר הרבה יותר.

גם המצב הרפואי מרוכך הרבה יותר. חלק מהצוות היה חולה כבר, והוא מוגן יותר; הבחורים צעירים; אנחנו מקפידים מאוד על קפסולות, לאורך כל סדר היום; כל חשד תסמיני מדווח מיד ואנו מגיבים לכך מיד; המערכת מנוהלת מאוד.

לא זו בלבד, אלא ששליחת הבחורים הביתה עלולה להיות גרועה יותר מבחינות רפואיות. על כן, כל מה שניתן לעשות כדי להתמודד רפואית עם הקורונה נעשה.

האם בסופו של דבר אנו עושים את הדבר הנכון? אני מקווה, מתפלל ומכוון לכך שהתשובה היא נכונה. אין ספור פעמים עסקנו בישיבה ב"הכרעות במצבי ספק", וההכרעה שלנו לעת עתה לנהוג בדרך המכוונת הזו, שהיא כמובן מתואמת לחלוטין עם מערכת הבריאות, על כל סעיפיה ופרטיה.

יהי רצון שאנו עושים את הדבר הנכון, ושיהיה נועם ה' עלינו.