עצב גדול ושמחה גדולה, יש בי למקרא הדיונים החשובים בתקשורת המגזרית על בעיות חינוכיות שיש בתוכנו פנימה.
השאלה מי מזין את החילוניות, ומה האחוזים של עזיבת תורה ומצוותיה, הן שאלות חשובות שעלינו לשאול את עצמינו כל העת ובהקשר זה המאמרים של הרבנים סדן ואליהו והתגובות של אמנון שפירא ושמואל שטח הן חשובות ביותר, אך אני חש שמהשיח התקשורתי הנוכחי נעדרות שתי נקודות שאני מבקש להצביע עליהן.
שימו לב אל הנשמה
א. כאשר מדברים על נשמות, עצוב מאוד לשמוע על מספרים, אחוזים, מגמות, מדוייק או לא מדוייק. כל מי שמצוי בעשיה החינוכית חייב לכאוב את המציאות הזו. כל ילדה היא נשמה טהורה וכל נער הוא פרח. אולי יש סטייה אחוזית לכאן ולכאן ואולי אפילו של עשרות אחוזים כפי שטוען אמנון שפירא לכאן ולכאן, אז מה?
אנחנו חייבים לדבר על הכאב של הורים שהילד שלהם הולך נגד עיניהם לרעות בשדות זרים. כאב כזה אינו שאלה של אחוזים, הוא צורב להם ומשפיע עד דכדוכה של נפש. אין לאותם הורים או מורים שום נחמה באחוזים או מגמות. וכי מישהו יכול בכלל לתאר את חיבוטי הנפש וכאבי הלב של הורים שמתלבטים אם להזמין לשבת את הזוג הצעיר, כי ברור להורים שהם לא יישארו לישון ויחזרו לביתם בת"א בשבת קודש? אבל אולי בכל זאת חשוב שהנכד יישמע קידוש ויראה שולחן שבת?
יש לב שלא נשבר לרסיסים כאשר רואים הורים שמחפשים את בת האולפנה המתבגרת שלהם שנעלמה מהבית בחוף דוגית, או כיכר החתולות? זה בכלל משנה אם היא "תורנית" או "מתונה" (אני סולד מההגדרות האחרות ואלו ההגדרות הכי פחות נוראיות). איך אפשר לריב על אחוז או עשר אחוז? יש פה נשמות.
חסידים אומרים, שכאשר נכנסים לזגג דורכים על זכוכיות, כאשר נכנסים לנגר דורכים על נסורת, אבל צריך להיזהר שכאשר נכנסים לבית ספר לא לדרוך על נשמות. אני לא יכול לשכוח תלמיד חכם חשוב מאוד וגדול מאוד, שישב איתי ובדמעות ניסה לעזור לבן שלו. ואז הוא אומר "אתה יודע שבגיל שש עשרה הוא סיים את הש"ס?" האם לכנסת ישראל משנה אם הוא חרדל"י או לייט? כאשר נער מפסיק להניח תפילין, האם זה לא כואב לשכינה אם הוא "מודרני"? איך אפשר לחשוב ככה?
אז הבה נתחיל לדבר ולהיות רגישים לנשמות ולא למספרים. בעוד כמה שבועות לא נתקע בשופר בשבת, למרות ציווי התורה "יום תרועה יהיה לכם". מסביר 'האור שמח' כי אין צעקה יותר חזקה מהשתיקה הזו של כלל ישראל. ולמה לא תוקעים? כי איכפת לה לכנסת ישראל מיהודי אחד שלא יודע הלכה שמא הוא יטלטל את השופר. זו דרכה של תורה. כולנו נוותר על תקיעת שופר כדי שאח אחד לא יחטא. אנא מכם בדיון החשוב הזה שימו לב אל הנשמה היחידית ולא אל המספרים.
ב. אבל יש גם שמחה בליבי, למקרא הדברים. אני סבור שיותר מידי זמן ברחנו מלעסוק בבעיות הפנימיות שלנו כציבור, הלכנו לכבוש [באופן אישי אני סולד מהביטוי כיבוש ביחס ליעדים לאומיים, אני מעדיף השתלבות על פני השתלטות] יעדים חשובים; צבא, תקשורת, פוליטיקה, אבל הזנחנו את החצר האחורית שלנו, את המגרש הביתי – את החינוך הבסיסי.
כאשר התעוררו שאלות ניסינו לרפא שבר גדול על נקלה. והנה כעת צפה הבעיה במלוא עוזה. משל למה הדבר דומה? כאשר במקום לנקות – דוחפים את הלכלוך מתחת השטיח, אך בשלב מסוים הלכלוך יוצא מהצד השני. דומני שלמרות ההבדלים הגדולים, יש מכנה משותף לכל הכותבים וגם לקוראים, והוא שהם מוטרדים ממה שקורה בחברה הדתית לאומית על כל רבדיה.
אם נשכיל לתעל את הכוחות שלנו להבין את הכאב ואת המורכבות יש סיכוי שנפסיק לאבד נשמות יקרות כל כך. ואין זו דרך קלה, וזריקת רפש ובוץ מצד לצד איננה פתרון. גם הצעות שהועלו במאמרים אינם באמת פתרונות. למשל, אני בטוח כי שמואל שטח לא חושב ולא רוצה שכולם ייכנסו לממ"ד וברור לכולנו שזהו לא הפתרון.
כל אחד מאיתנו חי זווית אחרת של הציבור, כל אחד מאיתנו רואה, חווה ומכיר רק חלק מהתמונה. החלקיות איננה שקר, אבל היא מטעה מאוד כי יש בה נקודה של אמת בעוד היא רחוקה שנות אור מהאמת הגדולה.
אז רבנים יקרים, פעילי ציבור וכל מי שהחינוך הדתי לאומי יקר לליבו. קדימה, אל תתווכחו מעל דפי העיתונים. זו לא הדרך לפתרון. ברור לי שלכל אחד מכם יש את זווית הראיה שלו ואת הפתרונות שהוא חושב לנכון. אבל כדי להצליח יחד – צריך לחשוב יחד. לכולנו ברור כי פתרונות לציבור מסויים לא יועילו לציבור אחר.
אנחנו ציבור רחב, מגוון ובעל חשיבה ביקורתית. ברור לי כי אם נשב יחד נראה כי כולנו מסכימים שיש לנו ערכים משותפים ואפילו נזהה חלק מהסכנות יחד. אין קיצורי דרך, אין ארוחות חינם, יש פערים אידיאולוגיים אבל יש תשתית משותפת. הדרך היחידה היא לנסות יחד לאתר את הגורמים ולטפל בהם טיפול שורש.
ואי אפשר לברוח מהשאלה; אז אם נתעסק בנו מה יהיה עם ההשפעה שלנו על עם ישראל? מה עם השתלבות והשפעה? בעיניי התשובה פשוטה; רק אם נהיה ציבור גדול, עמוק ומלא בתוכן פנימי, ההשפעות שלנו יצאו החוצה. בדיוק כמו המשל של הרב צבי יהודה זצ"ל שנשאל כיצד להשפיע? והשיב לשואל תביא כוס וקנקן מים. ואז ציווה על השואל למזוג מים לכוס. והתלמיד הגיע ל – 80% מילוי ועצר. אמר לו הרב 'תמשיך'. הוא הגיע ל90% ועצר. והרב ציווה 'תמשיך' והתלמיד ענה 'אבל זה יישפך'. ענה לו הרצ"י ככה משפיעים. מתמלאים מתמלאים עד שזה נשפך.
אנחנו ציבור ערכי ומאמין אבל כמו כוס שרק כאשר היא מלאה היא נשפכת החוצה. ככה אנחנו נצליח להשפיע על עם ישראל. אבל אוי לנו אם כאשר נתחיל להשפיע נפסיק להתמלא, אבוי לו למחנך שאינו לומד, אוי לו לדור שרבניו אינם מתפתחים כל העת, זה היה בעבר וזה שורש הבעיה. אם לא ימשיכו כל הזמן לערות מים חיים לכוס, להתמלא כל העת מאורה של תורה, לא יהיה לכוס מה לתת. זה בדיוק מה שקרה לנו ואסור לחזור על טעיות.
להתמלא! להתכנס פנימה! לתקן את הדרוש! לסתום את החור בכוס, לחזור לשורשים ומשם נצליח להשפיע טובה וברכה.
=======
הרב יצק נרי'ה הוא ראש ישיבת 'תורה בציון' ויו"ר קרן 'אחד לאחד'
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
