"ואיך מסבירים את זה לבני הנוער?", זו השאלה הראשונה שעולה כשאני מעביר קורסים בתחום חינוך למיניות למורים ויועצים. שוב ושוב.
כבר לפני זמן רב הבנתי שהשאלה האמתית היא – "כיצד אנחנו מסבירים את זה לעצמנו". בני הנוער הם רק השלכה, לעיתים מודעת, לרוב לא, על הקשיים שלנו עצמנו.
לכן, כדבר ראשון אציע שנדבר ישירות על עצמנו: מה מציינת עבורנו המיניות, ואיך אנחנו מסבירים אותה לעצמנו.
כאנשים דתיים ניצב לפנינו אתגר נוסף – אתגר השפה. השפה הדתית, שפת ההלכה והקבלה היא שפה שצריך להכיר מבפנים, גם כטקסט מכונן וחי, וגם כמקור השראה וכסמכות נורמטיבית.
ציטוטים שונים ואסמכתאות מלומדות צריכים לבוא בהקשר המתאים. אין כמו העיסוק במיניות בכלל, ובאוננות בפרט, כדי לבטא את המערבולת המטשטשת שבין השפות השונות. הסיבוך וחוסר ההבנה גדלים שבעתיים כאשר שפות אלו גולשות לשיח הגועש שברשתות החברתיות ובעמודי הפובליציסטיקה. אי לכך אבקש מעל במה זו להרפות מעט מהשפה הדתית ולהתמקד בשפת הייעוץ והחינוך.
אוננות, או 'סיפוק עצמי', כפי שאני מעדיף לכנות זאת, היא לאו דווקא בעיה דתית. בעומדי לעיתים לפני בני נוער דתיים אני שואל אותם – 'ולו אינך דתי, ולו לא קיים השו"ע ומעולם לא ניתנה תורה בסיני – מה אז היית עושה?'. רבות מזוגות העיניים נדלקות לרגע, אהה – הם חושבים לעצמם, עכשיו יהיה אפשר ל.. ואז העיניים כבות מעט. פתאום הם מבינים שאז העבודה תהיה קשה שבעתיים. גם אדם לא דתי זקוק לגבולות ולהדרכה. התורה היא לא זו שמגבילה אותנו – התורה היא זו שמורה לנו את הדרך שבה נוכל לצמוח ולגדול.
אכן, בדור שבו העצמי נמצא ממילא בראש רשימת הערכים אוננות איננה בעיה. בדור שממילא עסוק ב'אני, ואני ואני' אז גם עניין זה משתלב נפלא בסכמה המחשבתית. באופן טבעי ה'סיפוק העצמי' מוצא את מקומו בתוך מכלול הערכים הדומים לו: 'מימוש עצמי', 'ערך העצמי', 'ביטחון עצמי' ו'מודעות עצמית'.
היהדות עומדת מן העבר השני. היהדות היא תפיסת חיים שרואה את האחר, ושמבקשת לקיים אתו מערכת יחסים. אפשר להזכיר את הנוסחה של ר' עקיבא שקבע 'ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה', ואפשר להזכיר את הנוסח של בובר 'אני – אתה' או של לוינס שדרש מאתנו לראות קודם כל את פניו של האחר. אני אוהב את הניסוח הבא: שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי, כֻּלוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ; כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה (ג'ון דאן. תרגום: רמי דיצני).
רעיון זה מוטבע בגופנו בצורה העוצמתית ביותר – ביצר המין. יצר זה מטבעו קורא לנו להזדקק לאחר, לחוש אותו, להתחבר אליו. בשונה מיצרים אחרים – אכילה, שתיה ושינה – שסיפוקם אינו מנכיח את האחר, יצר המין שולח אותנו לצאת מעבר לגבולות ה'אני'. יחסי מין הם לא רק שחרור של לחץ אורגני, הם קודם כל מגע, וקרבה וליטוף. הם שפה אנושית שיוצרת מפגש, ושנוצרת מתוכו.
הרב ד"ר אהוד נהיר, מרצה במחלקה לייעוץ חינוכי במכללת אורות, פוסט-דוקטורנט במכון מופ"ת
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
