פער גדול מפריד בין החשיבות הרבה שמייחסת התורה למצוות התלויות בלב, לבין ההתמסרות ללמוד אותן בפועל וההשקעה למצא את הדרכים להטמיע אותן בנפשינו.

על השאלה שהתורה שואלת בעצמה אודות העיקר שעולה מכלל דבריה – "מה ה' אלוקיך שואל מעמך?" היא משיבה בחמישה חלקים. ארבעת הראשונים עוסקים ביסודות של 'חובות הלבבות'- יראת ה', הליכה בדרכיו, אהבת ה' ועבודתו בכל לב ונפש. רק בסיום מופיעה בצורה כוללת דברי התורה כולה – "לשמור את מצוות ה'". ואף על פי כן על פי רוב, העיסוק בקניית אותן מידות שאין מי שימעיט בחשיבותם, מועטה ושטחית.

הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים זועק וכואב את הפער הזה ומייחד את כל ספרו לתיקון המעוות. אולם נדמה שגם לאחר שה"מסילת ישרים" התפשט בכל העולם היהודי באופן חסר תקדים, עדיין לא ניתן מענה מספק לשאלתו. הלימוד כיצד לאהוב את ה' יתברך בכל לב, ולמלא נפשותינו ביראתו, יראה עמוקה ועדינה התואמת את הנשמות של ארץ ישראל ופעמי הגאולה, הלימודים הללו עדיין דורשים את עלבונם.

אחד הסעיפים של תורה גדולה זו הוא הציווי לאהוב את ה' יתברך בכל מאודנו. רבותינו פירשו את הענין בשתי דרכים. האחת: 'בכל לבבך' – בכל ממונך, והשניה: "בכל מידה ומידה שמודד לך הוי מודה לו". יש מקום לבאר ששתי הדרשות מנוגדות זו לזו. הפירוש בכל ממונך מלמדנו שכל הרכוש שצובר האדם צריך להיות מנוף להודאה ואהבה לה'. ריבוי הממון מהווה סכנה גדולה להידרדרות למצב שבו "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש א-לוה עשהו". ההצלחה, הבעלות והמעמד נוטים ליצור חציצה בין הלב לבין אבא שבשמים.

הדבר מפורסם, שההבדל בין חלון שדרכו צופים למרחבים לבין מראה שבה רואה האדם את עצמו הוא מעט כסף… על כן מצווה התורה "בכל ממונך", כלומר, שהאדם צריך ליתן דעתו שצבירת רכוש היא מנוף להתקרב למי שנתן בידינו את כל השפע. לעומת זאת, הדרשה השניה שעוסקת בכל מידה שמודד לנו ה' יתברך מלמדת לברך דווקא על הרעה כאילו היתה מידה טובה. מובן שבעומק אין כאן סתירה אלא השלמה. לא הגילוי החיצוני הוא המקור לאהבתנו ותודתנו אליו יתברך, אלא האמון העמוק באהבתו שמוצאת לה דרכים מגוונות ומנוגדות. הידיעה כי המצבים השונים הן רק השתקפויות של חסד ה' אלינו שמותאמות לאישיות המיוחדת ולדרכים שלה, היא המאפשרת לראות את טוב ה' גם בהפכים גמורים, וממילא מתוך כך להעמיק באהבתנו אליו.

זאת ועוד, ההפכים והניגודים אינם מופיעים רק בחוץ, במאורעות שהקב"ה מגלגל לפתחנו, אלא גם ואולי בעיקר, בנפשנו פנימה. הנפש רוגשת כים, 'כל משבריך וגליך עלי עברו' אומר דוד, ומתכוון גם לסערות הפוקדות את האדם בתוכו. לכן ,הגלים הסוערים שבחוץ אינם מנותקים ומנוכרים מקלסתר הפנים של דמותנו הפנימית. יתר על כן, לרוב קשה לנו לצפות איזה מפגש בין הפנים לחוץ יביא לנו ברכה מרובה יותר.

לעיתים כשאנו נינוחים השלווה החיצונית תתאים מאד, אך לעיתים דווקא בשעת נחת אנו זקוקים לאיזה כח מדרבן, לאיזו סערה שתעירנו מתרדמתנו. ועל כך אנו מצווים באהבה בכל מאודנו. האמונה והבטחון שיש מנהיג לבירה ולמהלך חיינו, שגדול העצה ורב העליליה מכין לנו תמיד את הגלים הפנימיים והמאורעות החיצוניים, הטובים והרעים, לטוב לנו הרבה מעבר להשגתנו, הם המולידים את האהבה השלמה. עבודתנו היא לחפש ולחשוף את אותן מתנות גלויות ומסותרות, לרוות מהם בכל אישיותנו, או אז תעלה ותפרח מאליה אהבתנו אליו בכל מאודנו.

==

ביום חמישי, כ"ו בתמוז תקיים ישיבת ההסדר רמת גן את כנס "בכל לבבך" לחיזוק עבודת ה'.