בבוקר פרסמתי בקצרה את דעתי לגבי הצעת הסיוע שהעבירה מדינת ישראל למדינת לבנון. זה מה שכתבתי:

"‏לגבי הצעות הסיוע ללבנון צריך להבחין בצורה ברורה בין שני מישורים: אם יש לנו תועלת מדינית מזה ואנחנו מקבלים נקודות בזירה הבינלאומית וממילא זה אינטרס שלנו – סבבה. אבל מוסרית אין לנו שום חובה או צורך להושיט עזרה למדינת אוייב מובהקת. "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים".

קיבלתי הרבה תגובות, חלקן מסכימות וחלקם חולקות. אנשים יקרים שאני מעריך שלחו לי מקורות תורניים שמצדדים, לכאורה, בהענקת הסיוע ממקום של חמלה ורחמים על כל בריה. אחרים דיברו על "דרכי שלום" ו"בנפול אוייבך אל תשמח", ועוד.

לדעתי יש כאן בלבול מושגים בכמה רמות, אז בואו נעשה סדר.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

כל התיעודים מרגעי הפיצוץ

קודם כל, אשרינו שאנחנו עם של רחמנים בני רחמנים ושהנטיה הראשונית שלנו היא לחמלה לזולת באשר הוא. ובכל זאת אני חושב שבהקשר הנוכחי יש כאן כשל מוסרי שזקוק התייחסות.

בראש ובראשונה, על מה אני לא מדבר. אני לא מדבר על שיקולים מדיניים לגיטימיים וחשובים, שיכולים בהחלט להביא למסקנה שנכון לנו להציע סיוע.

העם הלבנוני העניק לחיזבאללה מושבים בפרלמנט

כרקע לדיון המוסרי נקדים את הברור מאליו. מדינת לבנון היא מדינת אויב שנשלטת בידי כוחות רשע שמבקשים להשמיד את מדינת ישראל וחותרים לפגוע בה ביטחונית יום-יום, שעה-שעה. בשבועות האחרונים צה"ל ותושבי הצפון בכוננות מתמדת מפני ניסיונות פגיעה בנו, שעלולה חלילה להתרחש גם בימים אלה ממש, בחסות האסון והעיסוק בו, ואולי אפילו כחלק מניסיונו של חזבאללה להסית את הקשב הציבורי בלבנון למאבק נגד ישראל.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(צילום: דוברות עיריית תל אביב-יפו)

אזרחי לבנון בחרו את הנהגתם בדרך דמוקרטית והעניקו לחזבאללה 12 מושבים בפרלמנט כחלק ממחנה ה-8 במרץ, מחנה פרו אירני וסורי שמהווה את הרוב בפרלמנט ומנהיג את לבנון.

תושבי דרום לבנון מהווים מגן חיי לחזבאללה, שבונה כבר שנים את "שמורות הטבע" בתוככי אזורים בנויים ותופס מחסה בבתי חולים ובתי ספר ועוד, בכדי לחסן אותם מפגיעתה של ישראל.

מערבבים בין שמחה לאיד לסיוע

אז עוד לפני הפרטים והפלפולים המלומדים בואו נדבר על רגשות טבעיים של אדם בריא שאוהב את אוהביו ושונא את אויביו. יש משהו לא נורמאלי בדרישה מאיתנו לגלות אמפטיה לקולקטיב שהוא אויב שלנו.

ראשית, לא נכון לערבב בין שמחה לאייד להגשת סיוע. אפשר לא לשמוח לאייד ("מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"), אבל גם לא לחוש צורך מוסרי לסייע. אלה שני דברים נפרדים.

ראש עיריית תל אביב רון חולדאי (צילום: מרים אלסטר/ פלאש 90)

שנית, גם לגבי השמחה לאייד צריך לא לבלבל מושגים. "בנפול אויבך אל תשמח" נאמר על בני עמנו (ראו תשובתו של מרדכי היהודי להמן בגמרא במסכת מגילה דף ט"ז עמוד א).

דוד המלך, עדינו העצני, כותב בלי למצמץ ולהרגיש נקיפות מצפון "באבוד רשעים רינה" ו"משנאיך השם אשנא… תכלית שנאה שנאתים… לאויבים היו לי". ומי שאויב את עמו של רבוש"ע ואת שיבתו לארצו כחלק מהחזרת שכינה לציון ברחמים הוא אויבו של הקב"ה. גם לגבי המדרש המוזכר לעיל על טביעת המצרים בקריעת ים סוף צריך לזכור שעם ישראל, בשונה ממלאכי השרת, אמר גם אמר שירה. השירה לא יוחדה רק לנס ההצלה, שיכול היה להתקיים גם בלי כניסת המצרים לים וטביעתם בו, אלא גם להתקיימות "לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם".

מלחמה היא בין עמים, לא בין פרטים

שלישית, וכאן בעיניי טמונה הנקודה העיקרית שבה אני חלוק על מבקריי: מלחמה היא בין עמים, לא בין פרטים.

הצעת הסיוע הגיעה מצידה של מדינת ישראל כמדינה למדינת לבנון כמדינה, ובזה אין שום עניין מוסרי. אינני מתנגד להענקת סיוע לאדם פרטי שיגיע למעבר הגבול ויבקש טיפול רפואי. אבל המישור הלאומי-מדינתי שונה לחלוטין.

אבל יש בזה משהו עוד יותר עמוק: אחד מליקויי המאורות המוסריים הגדולים שעוברים על החברה הישראלית בשנים האחרונות היא ההתעלמות מההיבט הלאומי-קולקטיבי של המאבק שאנחנו מנהלים כאן בלמעלה ממאה שנות ציונות והפיכתו למאבק בין פרטים. תסמונת "המפגע הבודד".

הפיצוץ בביירות (צילומסך)

התפיסה הזו היא חלק מטשטוש הלאומיות הכללי שמאפיין את התרבות הפוסט-מודרנית והמעבר לאינדיבידואליזם אגואיסטי ומסוכן. אין עמים ואין מאבק ביניהם. אין עם שלנו וממילא אין עם אחר שנלחם בנו. מה שיש אלו אנשים פרטיים שנלחמים באנשים פרטיים על אינטרסים פרטיים וממילא כל פרט וחלקו במלחמה צריך להיבחן לגופו.

זו תפיסה מסוכנת לאומית, שמערערת את אמונתנו בצדקת הדרך ואי אפשר לנהל באמצעותה מלחמה ולנצח בה. בפועל התפיסה הזו מביאה, בין היתר, לזהירות המופרזת בזמן לחימה מפגיעה באוכלוסיה שמכפה על פשע, שמסכנת את חיי חיילינו ומשקפת בלבול מוסרי קשה. אין לנו שום עניין לפגוע באוכלוסיה בלתי מעורבת ואנחנו לא שמחים כשזה קורה. אנחנו משתדלים מאוד לצמצם פגיעה כזו, אבל כשהיא מתקיימת האשמה הבלעדית עליה היא על האויבים שלנו ואסור לנו בשום אופן לשקול אותה מול חיי חיילינו ואזרחינו.

אנחנו לא כמוהם

רביעית, ולא פחות חשוב, אנחנו לא צריכים להציע סיוע כדי להוכיח ש"אנחנו לא כמוהם". אנחנו לא כמוהם מהותית ואנחנו לא צריכים להוכיח את זה לאף אחד. הלאומיות שלנו לא בנויה על שלילת אף אחד אחר. אנחנו לא מקדשים "ג'יהאד", לא מבקשים, חלילה, להשמיד אף אחד, ואין לנו אין שום דבר נגד מי שלא נלחם בנו ומבקש להשמיד אותנו בעצמו. אנחנו בחיים לא נעולל אסון אזרחי כזה, גם לא למישהו שמשתוקק לעולל לנו את אותו הדבר, לו רק היה יכול. אצלינו לא מחלקים סוכריות כשבצד השני סופרים גופות ומבכים על אסון אזרחי, אבל גם לא "מושיטים את הלחי השניה" ולא חייבים להביע צער כשמדינת אויב שלנו נפגעת. זה לא מוסר יהודי.

הרב אמנון בזק (צילומסך)

מילה אחרונה על חילול השם, לא פחות, שבו האשים אותי הרב אמנון בזק. חילול השם הוא בראש ובראשונה מושג הלכתי. מצווה היא קידוש השם ועבירה היא חילול השם. במישור הזה אנחנו מצווים על "אל יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת השם" ומנועים מלעשות חשבונות של "מה יגידו" באצטלה של "חילול השם".

לסיכום: אני לא שמח על הטרגדיה האנושית שעוברת על אזרחי לבנון הפרטיים, אבל ממש לא חושב שיש לנו איזו שהיא מחויבות מוסרית להגיש עזרה לאזרחי מדינת אויב מרה.