אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

עו"ד על הפרשה • ואתחנן: על הזכות להתפלל

סגירת בתי הכנסת והאפשרות של תפילה בציבור, במקום הקבוע בבית הכנסת, או לבד בביתו, משולה לציפייה שדג יוכל להסתדר ולחיות ביבשה. חשיבותה של התפילה והיותה מופע פרטי שבין האדם לבין קונו היא זו שהופכת את הזכות לתפילה לבעלת משמעות מהותית שלא ניתן לפגוע בה

עו"ד על הפרשה • ואתחנן: על הזכות להתפלל
  (צילום: גרשון אלינסון/פלאש90)

ההתמודדות עם מגיפת הקורונה אינה מסתכמת רק במעבדות רפואיות, בתי חולים או בידודים, בטיפולים כאלו לחולים או בטיפולים אחרים. אלא היא מאתגרת את המציאות כולה.

נגיף הקורונה מחייב אותנו לדון בעניינים שעד כה התנהלו באין כל מפריע. ומה שהיה עד כה לברור ופשוט הופך לנושא חם לדיון. כך למשל סוגיית איכוני הטלפונים הסלולאריים והפגיעה בפרטיות, דיונים סביב שאלות מיקומה של הזכות להפגין לצד נגיף שמשתולל, הזכות לעבוד ולחיות בכבוד ועוד שלל נושאים שבימים של טרום קורונה נשטפו בשטף החיים מבלי להתעכב עליהם מבלי לדון בשאלת מקומם בחיים.

עוד באותו נושא

זלזל בהגבלות ונדבק: הפעיל הרפובליקני מת מקורונה


5

אחד מתוצרי הלואי של מגיפת הקורונה הוא סגירת בתי הכנסת לתפילות. תחילה נסגרו בתי הכנסת לחלוטין ובהמשך נפתחו בתי הכנסת למניינים מצומצמים וקטנים. עבור היהודי המאמין שפוקד את בית הכנסת כדי להתפלל שלש תפילות ביום הוא סוג של שבר רציני. מה שהוליד את הפתרון של מנייני רחוב רבים, קבוצות קבוצות, ובהתאם לשיח ההלכתי מניינים מניינים, של אנשים יצאו לממש את זכותם להתפלל תחת כיפת השמיים, מרוחקים אלו מאלו אך חופשיים לשאת את אשר על ליבם בתפילותיהם.

וכאן המקום לתהות מה מקומה של התפילה בעולמו של האדם. מדוע אנשים מרגישים צורך להתפלל, והאם ניתן למנוע מאדם את האפשרות להתפלל.

תפילה כזכות בסיסית

עבור האדם הדתי אחת הזכויות הבסיסיות, היסודיות שיש לאדם, והיא הזכות לפנות לאלוקיו ולהתפלל. אם נבקש לתייג את בתוך זכות מוכרת בשיח הזכויות המודרני, הרי שזכות התפילה היא חלק מחופש הביטוי. החופש של האדם לפנות לאלוקיו.

התפילה היא זכות המוקנית לכל אדם. פרשת השבוע שלנו, פותחת בתיאור "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור…אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". כלומר הפרשה פותחת בתיאור תפילותיו, "ואתחנן",  של משה לפני האל וזאת כדי לשנות את העונש שהושת עליו שלא להכנס לארץ ישראל. בכדי להשיג את מבוקשו משה מרבה בתפילה לאל. מלשונו המיוחדת של הכתוב "ואתחנן" דורשים חז"ל "מלמד שהסדיר משה חמש מאות וחמש עשרה תפלות מנין ואתחנן".

משה אינו הראשון במקרא עליו אנו קוראים שהוא נושא תפילה. ולא מעט דמויות מקראיות מתוארות ככאלו שהתפללו, כך למשל מצינו את אבות האומה הישראלית אברהם, יצחק ויעקב, מתפללים, שמשון, חנה, שמואל, שלמה המלך, דוד המלך שכותב את תהילים ועוד.

חז"ל דורשים "עשרה לשונות נקראת תפילה", כלומר עיון מדוקדק בתנ"ך מוביל למסקנה שלמושג 'תפילה' יש מקבילות ולשונות מקראיים רבים.  כך למשל משמיע המדרש: "אמר רבי יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן, שועה, צעקה, נאקה, רנה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול, ותחנונים. ובמדרש אחר אנו מוצאים לשונות התפילה נוספים שאינם מצויים בדרשתו של ר' יוחנן, וגם הם מצויים תחת הקביעה של עשר לשונות של תפילה כך למשל אנו מוצאים את: "עתירה" "עמידה" "זעקה". כדי לפתור קושי זה נניח בשלב זה, שהמסר הבוקע מהאפיון של 10 לשונות של תפילה בא כדי ללמד על המרחב הצורני הגדול שמסור לאדם בפנייתו לאלוהיו. כלומר האדם אינו מוגבל בסגנון מסויים וכל הדרכים כשרות להתפלל. כל אדם בהתאם לסגנונו, לכאבו, למקומו, לבקשתו.

לעולה - שיר מחאה בימי הקורונה

על התפילה בצורתה האידיאית משמיענו הרמב"ם בהלכות תפילה: "מצוות עשה להתפלל בכל יום…מפי השמועה למדו שעבודה זו היא התפילה…ואין מנין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה". כלומר וכך מסביר הרש"ר הירש: "תפילה היא מצוה מדאורייתא רק באופן כללי, ואילו החובה להתפלל שלוש פעמים ביום, ולדעת רוב הפוסקים גם עצם החובה להתפלל בכל יום, וכן המטבע שטבעו חכמים לתפילות – הן רק מדרבנן".

התפילה – תורת צורכי האדם

מה מקורה של התפילה ומהיכן היא נובעת. דוד המלך, בספר התפילות הגדול 'תהילים' משמיענו "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ה' שמעה תפילתי ושועתי אליך תבוא. אל תסתר פניך ממני ביום צר לי, הטה אלי אזנך ביום אקרא מהר ענני". בפסוקים אלו מבטא דוד את תמצית התפילה, המבטאת את תלות האדם ברגעים קשים באלוקים – בכח גדול ממנו, ועם ציפייה שהאל יסייע ויהיה שם כדי לענות לתפילה. הרמב"ם תופס את התפילה ככלי לחינוך, כאשר באמצעות התפילה אדם צריך ללמוד דעות נכונות, ביחסי הגמול שבין האל והאדם, עקרון לפיו קיים קשר הדוק בין מציאות החיים לבין ההשגחה האלוקית.

הראי"ה קוק מוצא בתפילה ייצור כלאיים שמורכב מחסד עליון שניתן לאדם לצורך צרכיו, ובמילותיו: "שיסוד התפילה ועיקר הטעם שחקקה החכמה האלוהית שתועיל להשלמת בקשת האדם וצרכיו הוא מפני שהיא מועילה לההטבה המוסרית של האדם". הכיצד תשאלו, אז לגישתו של הראי"ה קוק "כשמתפללים מתפשט כח הרצון" ואם כך ממשיך הרב קוק וקובע "כל דיבור היוצא מנקודת הטוב של הרצון, שהמוסר האלוקי שרוי בו, לפי עומק אמיתתו, לפי גודל בהתפשטותו במעשים, ולפי רום הכרתו בשכל כך הוא יוצר ופועל". מכאן קובע הראי"ה קוק בצורה כללית כי "התפילה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי". במילים אחרות התפילה מקפלת את האפשרות של האדם לעמוד על הגשמת האידיאל הפרטי שלו. כל אדם בתפילותיו שם דגש על עניינים מסויימים שמטרידים את חייו ושלוותו. מקום זה ניתן למצוא גם בתפילה המוכרת כיום שניסוחה מעוגן בסידור, גם דרכו מוצא את האדם את מקומו. פעם סיפר לי יהודי יקר שהברכה החשובה בעיניו היא הברכה שאדם מתפלל בתפילת הלחש "שמע קולינו" וכל כך למה שאלתי הוא השיב בפשטות זו הברכה שאני מרגיש בטוח לבקש את מה שמטריד אותי באמת, זו ההזדמנות שלי להגיד לאל תקשיב זה מה שאני צריך.

ר' משה חיים לוצאטו, הרמח"ל מסביר בספרו 'דרך ה' שתכלית התפילה נועדה כדי להביא לקרבת האדם אל האלוקים: "ענין התפילה הוא: כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו ית׳, צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו ויבקשו פניו, וכפי התעוררותם לו כן ימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו לא ימשך להם. והנה האדון ב״ה חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם, והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו, שעל ידה ימשך להם שפע ההצלחה והברכה כפי מה שהם צריכים לפי מצבם זה, בזה העולם"

דברים נכוחים יותר משמיענו הרב סולבייצ'יק אשר מגדיר את התפילה כ"תורת צורכי האדם" וכ"קטיגוריה חווייתית בסיסית ביהדות". התפילה בתפיסתו של הרב סולבייצ'יק נובעת "מצורכי האדם, רצונותיו, תשוקותיו, ודחפיו, המביאים אותו לידי סבל. היא מספרת ליחיד כמו לציבור, מהם הצרכים אמיתיים, על מה יעתיר לאלוקיו ועל מה לא יעתיר".

בבואו להגדיר את תכלית התפילה מציין הרש"ר הירש "תכלית התפילה היא לרומם את המחשבה, את הרגש ואת הרצון, כדי שאדם יהיה ראוי לקרבת אלוקים".

אדם ללא הזכות להתפלל כדג ללא הזכות לחיות במים

התפילה היא זכות בסיסית, צורך קיומי עבור האדם. התפילה אינה מותנית רק בשייכות דתית אלא היא מבטאת את הצורך של האדם לקשר עם האל, עם כח עליון, עם החזק, והגבוה ממנו. תפילה שכל כולה היא פניה ישירה של האדם מתוך צניעות, מתוך ההכרה שבלעדי אותו הכח האלוקי האדם לא יוכל להתקדם. הפנייה לכוח עליון שאינו בשר ודם יש בה משום חלוקת המעמסה המוטלת על האדם במסלול חייו, היא מחנכת את האדם להפנמה שכוח וחומר הם דבר חולף, שגבולות הגזרה בעולם נקבעים על ידי כוחות גדולים ממך. ולמרות זאת האדם לא לבד ולמרות זאת ככל שאדם יתחבר אל תחנות העגינה של הנפש, הוא יוכל לצאת מהם עם הידיעה שהדבר אפשרי. ובלבד שאדם יכוון היטב את בקשותיו, ידייק את רצונותיו ויפעל כדי להגשים אותם. ואם תהיה הלימה בין הרצון לבין הפעולות במציאות הרי שהתפילה גם תתגשם.

מכאן שסגירת בתי הכנסת והאפשרות של תפילה בציבור, במקום הקבוע בבית הכנסת, או לבד בביתו, משולה לציפייה שדג יוכל להסתדר ולחיות ביבשה. חשיבותה של התפילה והיותה מופע פרטי שבין האדם לבין קונו היא זו שהופכת את הזכות לתפילה לבעלת משמעות מהותית שלא ניתן לפגוע בה.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' בעלים של משרד עורכי דין.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
5 תגובות - 5 דיונים מיין לפי
1
אין הלימה בין כל המאמר לסופו
משה אהרון | 31-07-2020 5:46
בסד. כל המאמר מזכיר תפילה יחדנית של דמויות כאלה או אחרים אין ולו מקור אחד על תפילה בציבור. ואכן הקורונה לא מנעה ואינה מונעת את העיקר זכות האדם לעתור לקונו. ההפך יש לפשפש שמא הקבה מואס בתפילה הציבורית שלנו וביקש לו עת שיתפללו איליו יחדנים
2
זכות הציבור לברגוברת על כל זכות הציבור לתפילה
משה אהרון | 31-07-2020 6:37
ואכן הקורונה לא מנעה ואינה מונעת את העיקר זכות האדם לעתור לקונו. בכל תפילה שאך ירצה ההפך יש לפשפש שמא הקבה מואס מסיבה זו אחרת בתפילה הציבורית שלנו וביקש לו דווקא בעת הזו את תפילתם הנקייה של היחידים. את צקון ליבם ודווקא במיתרם היחידי. והנה לעניות דעתי שורש המילה : תפילה. הוא צורך הנשמה שלנו למענה . כשהיא חשה כאב או תפלות בבחינת : תפי- לה ובלשון פילל כמי שמפיל תחינה לאל. הנה כי כן במהותה התפילה הינה יחידנית מאשר ציבורית . ובכל זאת הביטוי הללו- יה בא לבטא שירה בציבור רינה לאל. שהיא קצת שונה מהתפילה לאל . שכאמור היא יותר אישית . והנה יש גם מעלות בתפילה בציבור . שלא בכדי תקנו לנו אותן חזל . שבתפילה בציבור יש את האחדות והערבות ההדדית. כשכולם באים להתפלל יחדיו זה למעשה כעין מסע אלונקות משותף . שכל מי שמזדנב מאחור או נכשל מיד עטים עליו חבריו לדחוף אותו קדימה. שלא יפגר אחר הכלל . שאין לך יותר טוב מהאחדות שהיא גם משכללת את הקשר לאלוהים. במונחים של אחד מול אחד. מנגד יש גם סכנות לא מעטות לתפילה בציבור . וכל מתפלל חש מעת לעת את מגרעותיה ולעיתים מפגעיה ....... והנה אחד ממוראותיה של מגיפת הקורונה , שיתכן והקבה מאס משהו בתפילה הציבורית והוא מתאווה דווקא לאותן התפילות של היחידים . ואם כך רואים את פני הדברים ברור כי זכות הציבור להישמר מכל משמר על בריאותו גוברת גם גוברת ועשרת מונים על כל זכות לתפילה בציבור
3
מדהים כל הכבוד
יואל | 31-07-2020 8:20
מעניין, איכותי וכתוב משובח - קצת סדר בשאלה מה זה תפילה
4
עו"ד אחד | 31-07-2020 9:27
ואם בעקבות זה נדבקים ומתי אנשים? אז יש גם זכות וחובה של ונשמרתם, קצת סדר בדברים..
5
הסיפור מאחורי ואתחנן
משה אהרון | 02-08-2020 5:40
האיש משה.- חרך צר באשנב : מי מריבה 02/08/2020 00:14:55 בסד. דמותו המופלאה של משה דומה עדיין לא הוצפה לאור במלואה. אחד המקורות לנבור יותר לעומק על מנת לנסות ולשרטט את דמותו של משה. הוא דווקא העיון המדודק בנאום הפרידה הארוך שלו המשתרע על פני חומש שלם - חומש דברים. האיש שהחל את הקריירה שלא כלא איש דברים הוא מסיים אותה בשטף אדיר וקולח של דברים ודברים חדשים בעלי ערך אישי ונימה אישית שלא יסולאו בפז.. זו ההזדמנות לשוב ולהעלות גרה כל מיני פרשיות מהעבר בעיקר סיטואציות מביכות למשה ולשלב בהם גם פרטים חדשים פיקנטיים ויותר מזה לשרטט נאמנה יותר את קוויה של האמת אם יש מחקר שהייתי נורא רוצה לעשות זה להשוות את שני המקורות : אירועים אישיים של משה שפורטו בחומשים האחרים וכיצד משה שב ומעלה אותם גרה ומתאר אותם בשונה . וכמעט בכולם ישנם שינויים מופלגים המאירים באור יקרות את דמותו של משה והצובעים את התמונה באור כמעט שונה ואחר. משל אמר משה בטרם שאסתלק מבקש אני לניח לדורות תמונה מלאה ומדוייקת יותר של כל אותם האירועים. . כך היה לעניין פרשת המרגלים ועל כך כתבנו מספר רשימות גם בבלוג זה. וכך בנושא המרכזי של פרשתנו פרשת השבוע :ואתחנן. עניין ופרשת מי מריבה ואשר לפיה המרה משה את פי ה' ובמקום לדבר אל הסלע הוא היכה בו פעמיים להוציא ממנו מים. ועל כך נענשו משה ואהרון בכך שלא ייכנסו לארץ. ראו למשל את תיאור העונש במקומו המקורי בפרשת חוקת [חומש במדבר],: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. וראו את התיאור המלא המופרט והרווי יותר בנימות אישיות בפרשתנו - פרשת ואתחנן: וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. כז עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. כח וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. וַיהוָה הִתְאַנַּף-בִּי, עַל-דִּבְרֵיכֶם; וַיִּשָּׁבַע, לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת-הַיַּרְדֵּן, וּלְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. כב כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן; וְאַתֶּם, עֹבְרִים, וִירִשְׁתֶּם, אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת. הנה כי כן, עינינו הרואות את שפע התוכן המוסף הרווי בנימות אישיות . הראשית שנימות היא כמובן העובדה שמשה התחנן לבטל את רוע הגזירה . התחנן שוב ושוב עד כי הקבה נאלץ לפי דבריו לנהוג בו בשני מופעים של כעס שונים ומשלימים הראשונה : התעבר בי למענכם והשנייה : ויתאנף בי על דברכם. לא בכדי שני ביטויי הכעס הללו פותחים וסוגרים את הנרטיב בסיכום הפרידה שהרי הם מבטאים שלמות רעיונית אחת . משל אמר להם משה לעם ובקליפת אגוז. : נענשתי והתחננתי והקבה השיבני ב-ויתעבר בי למענכם במשמעות של סירוב מוחלט. אלא שלא הנחתם לנושא והמשכתם לדבר בנושא עד שהקבה גם הוסיף והתאנף בי על דבריכם.. אי אפשר להתעלם גם מהלשון שנופלת על לשון משה ביקש מהקבה לעבור את הירדן ובאותו הלשון הקבה התעבר בו..- משל לא תעבור בלשון כעס. אבל בלשון ויתעבר בי יש גם עוד רובד רעיוני נסתר . משה ביקש במקרה זה לעשות שימוש בשלוש עשרה המידות של הקבה שתחילתן לשון :ויעבור. ושם גם מצינו את הביטוי ורב חסד. והנה ביקש משה מהקבה שיפעיל את קסמן של המידות לעבור ממידת הדין והאמת למידת החסד והרחמים. והנה דרכו המופלאה של המקרא לבשרנו כי גם קריאת המידות של ויעבור לא הועיל לו למשה לעבור. ולא עוד שהדחייה הייתה גם היא באותה הלשון של ויתעבר בי למענכם שחלילה לא יראה שיש לפניו משוא פנים . משה לעניין העונש כאחרון מבני ישראל שנגזר עליהם על כל יוצאי מצרים שלא יכנסו לארץ. הנה כי כן משה ביקש רב חסד והקבה דחה אותו גם כן בלשון דומה :רב לך [אל תוסף דבר אליי]. והנה מצג נחרץ זה של עמדת האלוקות כלל לא הניח את דעתם של העם. אלה המשיכו לדבר סרה במשה על עניין זה לאמור: בן עמרם וודאי ימצא דרך לבסוף לעורר רחמים והוא לבסוף יכנס גם יכנס לארץ. ולעניין זה המשיך משה להטיח בהם שבגלל דברכם אלו הקבה גם לבסוף הוסיף והתאנף בי. משל אמר להם לא הסתפקתם בכעס עוברי נסתר של :ויתעבר בי . אלא ביקשם שהכעס יהא גלוי וניכר בי שיתן אף בי וגם בכך לא היה די עד כי נאלץ הקבה גם להוסיף ו.להישבע שלא אעבור את הירדן ולא אכנס לארץ. הנה כי כן ראו רק מפרשייה זו של מי מריבה מה עבר על משה ביחס העם אליו. עד כי היה מקום לכך שהקבה ישבע שאכן משה לא יכנס לבסוף לארץ. כל היסודות האישיים הנוספים הללו שמשה זיכנו בגילויין בנאום הפרידה כאמור. אינם מופעים ואף אינם נרמזים בתיאור המקורי של האירוע בפרשת חוקת . כך או כך משה למעשה מטיח בעם לאמור: לא הנחתם לי ולסיפור הזה. ידעתם שה' כעס עלי וגזר עלי את הגזירה ובכל זאת ריננתם אחרי ללא הרף לאמור : שחזקה על בן עמרם שיחלץ לבסוף מזה העונש וייכנס לארץ . עד שגם סחטתם שבועה מיותרת מהקבה ועל מה. על שבאמת לא אכנס לארץ משה אהרון