בפרשת דברים, מתאר משה רבינו את הקושי שבהנהגת העם לבדו: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א, יב).

פירושים שונים נאמרו בהסבר הדברים. הרמב"ן, על דרך הפשט, מסביר שהקושי הוא טכני. משה צריך לבדו לשאת באחריות לתחומים רבים וכבדים: "טרחכם" מתייחס לטורח שבהוראת חוקי ה' ותורותיו, "משאכם" לעניין התפילה שהיה מתפלל על עם ישראל, ו"ריבכם", כפשוטו, ענייני משפט.

רש"י על פי הספרי מסביר שהקושי היה אישי יותר:  "טרחכם – מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין; ומשאכם – מלמד שהיו אפיקורסין, הקדים משה לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו, איחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות; וריבכם – מלמד שהיו רוגנים", כלומר בעלי מחלוקת.

חז"ל ראו את הדברים בפרספקטיבה היסטורית: "שלשה נתנבאו בלשון 'איכה', משה ישעיה וירמיה. משה אמר (דברים א') 'איכה אשא לבדי' וגו', ישעיה אמר (ישעיה א') 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר 'איכה ישבה בדד'" (איכה רבה, פרשה א, א).

את ה"איכה" שצעק הנביא ישעיה, וה"איכה" שבכה ירמיה, קושרים חז"ל ל"איכה" שאמר משה רבינו בתחילת הדרך. זרעי הפורענות נזרעו, כדברי רש"י בשם הספרי, כאשר חלקים מהעם מוכנים לזלזל אף במשה רבינו מקבל התורה. אין הם מוכנים לקבל את הכרעותיו, מרשים לעצמם לחשוד בו אישית, עד שחותרים אף תחת הנהגתו.

ומה שאירע אז זיהו חז"ל גם לבסוף. על התיאור של החורבן בסוף ספר דברי הימים אמרו: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר (דה"י, ב, לו טז), 'ויהיו מלעבים במלאכי הא-להים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, עד עלות חמת ה' בעמו לאין מרפא', מאי לאין מרפא? כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו" (שבת קיט ב).

ערעור סמכותם ומרותם של גדולי תורה ומנהיגי ישראל, השמצת שמם והשפלת כבודם, גורר אחריו את האיכה של ישעיה (א, כא), "איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים".

בתשובת המשקל, כיבוד התורה ולומדיה, ביצור מעמד חכמיה וגדוליה, מביא בכנפיו את נחמתו של ישעיה בעת גאולה (שם, כז), "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

 

הרב ד"ר אברם ווייס, ראש המסלול להתמחות תושב"ע במכללת אורות ישראל