קיץ הוא תמיד זמן נוח להפגנות, ובמדינת ישראל תמיד יהיה על מה להפגין. להפגנה מעלות רבות, בכוחה להשפיע ולעצב את אופייה של החברה, להוות גורם לחץ פוליטי על מקבלי ההחלטות, באמצעותה ניתן לזקק את אופיו הדמוקרטי של המשטר להצעידו ולקדמו אל מקום טוב מהיכן שהוא נמצא.

הזכות להפגין היא זכות בת, שלוחה, של חופש הביטוי. בשיטת המשפט הישראלי היא חלק ממשפחת זכויות היסוד של האדם בישראל. אך כדרכן של זכויות, הרי שאלו לעולם אינן מוחלטות: בהתנגשות זכויות בין הזכות להפגין לבין זכות או חופש אחר, יש לאזן את הזכויות בהתאם לנסיבות המקרה. יתר על כן, אין לקבוע מדרג והיררכיה ברורה בין הזכויות, אלא יש להתיר סוגיה זו כרקמה פתוחה שההכרעה בה תהיה תלויה בבחינת הנסיבות.

הזכות להפגין מעצם טיבה פוגעת בזכויות, ולעיתים אף פוגעת בסדר הציבורי, בחופש התנועה, בזכות להשתמש במרחב הציבורי – ולמרות זאת הפסיקה הישראלית הכירה והייתה נכונה לקבל את האפשרות שהפגנות עלולות להביא להפרת הסדר הציבורי, ואף הייתה נכונה לקבל במידה מסוימת פגיעה בסדר הציבורי.

בשבועות האחרונים מדינת ישראל חווה גל של הפגנות שמתנהלות נגד הממשלה, החלטותיה ודרכי התמודדותה עם מגפת הקורונה. והשאלה העומדת היא האם יש להמשיך את השימוש בכלי הדמוקרטי ובזכות ההפגנה גם בתקופה בה מגפת הקורונה משתוללת? האם להפגנות בעת הזאת קיימת לגיטימציה חוקית או מוסרית? האם דינה של המחאה החברתית בישראל 2020 מוכת הקורונה כדינה של המחאה החברתית בישראל 2011 כנגד מצב שוק הדיור בישראל?

כדי להשיב על שאלה זו, יש להוסיף שהפעם אל מול הזכות להפגין ניצבת הזכות לחיים. הזכות היחידה שאין לה מתחרים ושאין ערך אחר שיכול לגבור עליה. כל כך יסודי היא הזכות הבסיסית של האדם לחיים, עד שכמעט ואין דבר שיכול לעמוד בדרכה. כך למשל השמיענו ולימדנו השופט ויתקון ש"השיקול של קדושת החיים – אין עוררין עליו, והייתי אומר שהוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה", והשופט אלון קבע לנו: "חיי האדם המה מן הדברים שאין להם שיעור הן מבחינת ערכם והן מבחינת אורכם".

כאן המקום להזכיר שבית המשפט מוצא לנכון להתנגד לקיומן של הפגנות גם כאשר מדובר בהתנגשות בין הזכות להפגין לזכויות אחרות. כך למשל זכות ההפגנה תישלל מקום שזו יכולה להוביל לאלימות, או להפר את שלום הציבור, או השחתת רכוש הזולת. שהרי הזכות להפגין אין פירושה פריקת כל עול ושחרור הרסן. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר על הפרק עומד החשש מפגיעה בחיים, ובבריאות הציבור.

במתח בין הזכות להפגין לבין חולה אחד שידבק בנדיף הקורונה, ידביק אחרים, ואולי יתפוס מיטה במחלקה לטיפול נמרץ אינו מתיישב עם חברה הגיון בריא של חברה חפצת חיים. וכשם שכחברה אנו נחייב בעל אופנוע לרכב על אופנוע עם קסדה כדי לצמצם את האפשרות שבכל תאונת דרכים הוא יתפוס מיטה במחלקה לטיפול נמרץ, כך אין להתיר לאדם את האפשרות להגיע להפגנה בה כללי הריחוק לא נשמרים, ולא רק שלא נשמרים אלא שאי אפשר לשמור על כללים ריחוק, כאשר עקומת החולים ממשיכה לנסוק ועקומת המתים גדלה בהתאמה.

מכאן קצרה המסקנה לפיה אין שום קיום להפגנה כאשר ממולה ניצבת הזכות לחיים. ואין לאפשר הפגנה כדי להכשיר את התפרקות מהחיים בכלל או אפילו להכשיר הכנסת אדם לסכנת חיים. עדיף וטוב לבטל אלף שביתות מלהגיע למוות של אדם אחד שמצא את מותו מקורונה שניצניה נזרעו במהלך הפגנה. את ההפגנות יש לשמור לקיץ הבא. כאשר השאלה ההתנגשות תהיה בין הזכות להפגין לסדר הציבורי ולא בין הזכות להפגין לקדושת החיים.

—

אלישי בן יצחק הוא עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.