צפו: קצר על הפרשה| היחס לאוהב העם ומתנגד לתורה

פרשת במדבר: אין בתורה אף מילה מיותרת, והנה בפרשת השבוע התורה מאריכה מאוד לבאר כמה אנשים היו בשבט ראובן וכמה בנפתלי וכמה באפרים, ואחר כך מי היה בדגל מחנה ראובן ומי בדגל מחנה דן. מה זה מעניין אותי? למעלה מחמש מאות מילים, עשרות פסוקים התורה משקיעה בעניין הזה, למה?

שאלה נוספת איך צריך להתייחס ליהודי ציוני, אוהב את המדינה, אוהב את עם ישראל, מחובר לכל, חוץ מדבר אחד, כל מה שמריח תורה, כל מה שמריח מסורת יהודית, מצוות, הוא לא מוכן לשמוע בשום פנים ואופן? או בכיוון השני, איך צריך להתייחס לאותו יהודי המלא בתורה, תרי"ג מצוות, מדקדק קלה כחמורה אבל ביום העצמאות הוא שורף את הדגל? לזה יש רק את התורה ולא מוכן לשמוע על שום דבר לאומי, ולזה יש רק את הצד הלאומי ולא מוכן לשמוע שום דבר תורני. איך להתייחס ליהודים הללו?

ספר שמות מחולק לשלושה חלקים: יציאת מצרים, מתן תורה והקמת המשכן. ביציאת מצרים הקב"ה מוציא אותנו מבית עבדים להיות עם בני חורין, הוא בונה לנו את הצד הלאומי, הפוליטי.

ומה היה המצב הרוחני של עם ישראל? – היו מצוות בודדות הקשורות לקורבן פסח, אבל חוץ מזה, כלום. מלאכי השרת לא ידעו להבחין בין מצרי ליהודי, העם היה שקוע במ"ט שערי טומאה.

אחרי חמישים יום קבלנו את התורה. בספר שמות רואים בצורה בולטת, יש את הצד הלאומי ויש את הצד הרוחני-תורני. באה הפרשה שלנו ומתחילה בצד הלאומי, למשפחותם, לצבאותם, השבט הזה פה, וזה פה, איך העם הזה מורכב, אבל מה יש בלב? – כולם מסביב לאוהל מועד. בלב יש את מחנה לויה, ובלב מחנה לויה יש את מחנה שכינה. עם ישראל והתורה אלו שניים שהם אחד, וזה מה שהפרשה מלמדת אותנו.

ואיך צריכים להתייחס לאותם יהודים שהזכרנו בהתחלה?