אופנה נפוצה בפי אנשי תורה, להציג את עצמם כהולכים בדרכם של בית הלל, המתוארת כנוחה, מקילה, מתהלכת עם החיים, קשובה, אפשרית, ולא כבית שמאי המחמירים, המקשים על החיים, ההופכים אותם לבלתי מציאותיים וכן הלאה. יש גם ארגוני סטודנטים בעולם שאמצו לעצמם שם זה, ואף ארגונים רפורמים.

יש להיזהר מאוד בנוהג זה שיש בו עלבון כפול ומשולש: עלבון כלפי שאר תלמידי חכמים, עלבון כלפי שמאי, עלבון כלפי הלל.

א. עלבון כלפי שאר רבנים

כאילו אינם מבינים, אינם מתאמצים לעזור בכל כוחם, כאילו הם קפואים וקשוחים, לעומת הדוגלים בשמם של בית הלל, המנכסים לעצמם את דרכו כמונופול בלעדי. הרי כידוע, נפסקה הלכה כבית הלל, ולכן האשמה קבוצתית מרומזת, כלפי מכלול תלמידי החכמים יש בה משום טענה כאילו אינם הולכים בדרך ההלכה, בדרך התורה, ומתכחשים לבת קול שהלכה כבית הלל.

ב. יש בזה עלבון כלפי שמאי.

אמנם כתוב בגמרא "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי" (שבת ל ב). אבל הסביר מרן הרב קוק שאין כאן ביקורת כלפי אותו ענק רוחני, אלא לומר לנו שדרך זו מתאימה רק לגדולי עולם, אבל אם ינסה אדם קטן להיות כשמאי, כמו שמאי, לא יעלה בידו, אלא מתאים לו היו להיות כהלל, כמו הלל. ולעולם יש צורך בשתי הדרכים גם יחד בבניין האומה (עין איה שבת פ"ב קיב).

וכן אמרו בגמרא: "קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה" (שבת לא א). וגם כאן הסביר מרן הרב קוק שאי אפשר להעלות על הדעת שמידתו של שמאי אין לה מקום וצורך במציאות, שהרי זו שיטה קבועה של אדם גדול, אלא זו שיטה משוכללת בדעת מיושבת.

למעשה יש צורך בשתי השיטות גם יחד, וזה תלוי במקרים. אם יש צורך להילחם נגד אלו שרוצים להשחית את הדברים הטובים שיש, ולשמור את הקניינים שכבר נקנו ביחיד ובאומה, אז יש צורך במידת ההקפדה וזריקת מרה לטובה פעמים רבות, כדי להרחיק כל פגע המתעורר לבלוע ולהשחית, כדרכו של שמאי. אבל אם רוצים לקנות קניינים רוחניים חדשים, באיש ובכלל, או להחזיר מה שכבר נאבד ונחלש, אז יש לפעול כדרכו של הלל, לקרב לאט תחת כנפי השכינה (עין איה שבת פ"ב קנב).

זה מזכיר את דברי הג"ר צבי שכטר שאמר פעם שהגרי"ד סולובייצ'יק היה יותר בית שמאי מאשר בית הלל, קפדן גדול ושמרן גדול על כל הלכה שבתורה. יש להבין דבריו במובן של מלחמה כנגד כל אלו שבאים להשחית את התורה.

ובאותה הזדמנות נזכיר שמי שהציל את הסמיכה בישראל, כלומר את המשך התורה הנאמנה, הוא בבא בן בוטא מבית שמאי, שעל כך הוא הקריב את חייו.

ג. יש בזה עלבון נגד הלל

כאילו הוא אינו מבין שלפעמים המציאות מסובכת ומורכבת ויש צורך להחמיר. אין הכוונה למסכת עדויות המוסרת שיש שלושים פעמים שבית הלל מחמירים ובית שמאי מקילים, כי אלו יוצאים מן הכלל. אלא הכוונה לגזרת שמונה עשרה דבר, בה בית שמאי כפו את דעתם על בית הלל (משנה שבת א יד). מה היו אותם שמונה עשרה דבר? מרן הרב קוק מסביר שהם היו בכיוון צמצום ביטויי השמחה החופשית באפיקים תרבותיים המקובלים על הגויים. שמאי חשש שאותה שמחה תגרור לכיוונים שליליים, ו"אל תשמח ישראל אל גיל בעמים" (הושע ט א). לכן משכו אותה לכיוון שמחה של מצווה. לעומתו הלל, ראה את החיים כולם בצדם הטוב, ראה את הנפש האנושית הטהורה וסבר שלא תזיק השמחה המתרחבת (עין איה שבת פ"א עו-פא). זו מחלוקת הדומה לזו הנמצאת בימינו ביחס לתרבות המערב, האם יש לטעום ממנה, לקחת ממנה את הטוב בלי לחשוש, או שמא להתרחק ממנה מאוד.

על כל פנים, באופן יוצא דופן אף על פי שבאופן כללי בית הלל היו רוב, באותו מעמד בית שמאי נהיו לרוב, כי לא נתנו לחכמי בית הלל להיכנס (שבת יז א) ולפי התלמוד הירושלמי, אפילו איימו בנשק שלא ייכנסו (ירושלמי שבת פ"א ה"ד ועיין קרבן העדה), או שחכמי בית שמאי שכנעו את חכמי בית הלל (עיין חת"ס שבת יב א). על כל פנים נפסק כמו בית שמאי, ואנו רואים שהם ראו פסיקה זו כהחלטה הכרחית לגורל האומה. לכן השתמשו באמצעים תקיפים, שאין להם דוגמא: "נעצו חרב בבית המדרש"! (שבת שם). באשר להלל עצמו, "אותו יום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד התלמידים" (שם), כלומר לפי מרן הרב קוק, נכנע לשמאי, והסכים הפעם לשיטתו שיש מאוד להיזהר מהרע שבנפשות שעלול להתפרץ ולגרום חורבן אם לא תהיינה הגבלות חמורות בתרבות השמחה אשר בישראל (עין איה שם פ).

"והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" (שבת שם). מה הקשר לחטא העגל? אלא חטא העגל הוכיח שגם אחרי המעלה העליונה שזכינו לה במתן תורה, עדיין איננו מזוככים בעומק נשמתנו. אנו עלולים לקום לצחק (שמות לב ו), להתפרע (שם כה), וליפול לתוך עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, כדברי חז"ל (שמות רבה מב א). כמו אז כן עתה עלינו לעמוד על המשמר, כיוון שאיננו מטוהרים פנימית באופן אידיאלי. ואף הלל קיבל והסכים (עין איה שם פ).

כך שאין לפגוע בכבודו של הלל, כאילו לא הבין שלפעמים יש לפעול דווקא כשמאי.

ומעשה ברבנו הרב צבי יהודה שנשאל על ידי תלמידיו כיצד זה לפעמים כולו רוך, עדינות, סבלנות וחיוך, ולפעמים תקיף מאוד וחמור מאוד? הסביר רבנו: הלל היה יכול להרשות לעצמו להיות הלל מפני שגם שמאי היה קיים, ושמאי היה יכול להרשות לעצמו להיות לשמאי, כי גם הלל היה קיים. ואני חייב להיות גם הלל וגם שמאי…

כולנו זוכרים שאותו אדם שהתערב שיצליח להקניט את הלל קרא: מי כאן הלל? מי כאן הלל? (שבת לא א) ואנו נאמר אחריו: אכן, לא כל אחד הוא הלל, ולא כל הרוצה ליטול את השם הלל יבוא ויטול.

כמו כן, לא כל הרוצה ליטול את השם שמאי יבוא ויטול, ובל נשכח ששמאי הוא שאמר: "הוי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות" (אבות א טו).

==

המאמר יתפרסם בשבת בעלון 'באהבה ובאמונה'.