למה החרדים לא אומרים 'מי שברך' לחיילי צה"ל?

חשבון נפש הדדי

הדיון בסוגיות 'שויון בנטל', 'מיתווה הגיוס', 'שוק העבודה' וכד' גרר אחריו פולמוס רחב יותר בקשר ליחסי המיגזרים – הציונות הדתית והחרדים. לפני שבועיים קראתי לדו-שיח חרדי-חרד"לי ברמת דרג ב' ('גדולי התורה' אינם בנויים לשיח) וקבלתי כמה תגובות 'מעבר למיתרס'.

מרביתן לוחמניות ("אתם שותפים ל'חורבן התורה'"; "כרתתם ברית להעברת החרדים על דתם"; "המזרחי מראשיתו היה רפורמי"). סיסמאות אלו הן פרי התלהמות והסתה אך לדעתי יש מקום ל'חשבון נפש' גם במחננו; כיצד הגענו לתהום פעורה בין המחנות, ולו וירטואלית בלבד?

ברם, דבריי היום מופנים למיגזר החרדי, ולהם אני קורא לערוך חשבון-נפש רציני. אינני מתכוון לרמה האידיאולוגית; האם השואה הוכיחה את צדקת הציונות? האם תקומת המדינה היא 'אתחלתא דגאולה'? האם ראוי להשתלב עם כלל ישראל, או להתבדל? האם אפשר להכניס 'לימודי חול' בין כתלי הישיבות הקטנות? וכיוצא במחלוקות יסוד אלו. לא באלו עסקינן הפעם.

דבריי הם מן הזוית החרדית, 'לשיטתכם', כפי שנראית בעיני. הגיגני החרדים יטיחו כנגדי: "אצלנו הכל מוכתב ע"י גדולי התורה. אם יש לנו דעה הריהי בטילה ומבוטלת מתוך ציות לגדולינו". לא ניתן להתווכח עם אמירה זו אלא רק לפקפק באמינותה.

גם בתוך הציבור החרדי לגווניו (לא כולם 'ליטאים'!) לא פעם נוצרות עובדות מלמטה המקבלות גושפנקא, לעתים בדיעבד ע"י 'גדולים' מליגה א', ולכתחילה ע"י ליגה ב'. למשל הנח"ל החרדי, שח"ר בחילות המודיעין והאויר, לימודי מחשבים בסמינרים לבנות, מכללות אקדמיות חרדיות, מופעי זמר המוניים, צרכנות תקשורת ואינטרנט וכיוצא במאפיינים אלו שהזמן גרמן. גם בחיים החרדיים מפכים זרמי עומק למרות בקורת 'רשמית' מלמעלה.

מי שבירך…

לכבוד יום העצמאות הממשמש ובא אפתח בבקורת ממוקדת; אי אמירת 'מי שבירך' לחיילי צה"ל בבתי כנסת ובישיבות חרדיות! כדי להנמיך את הלהבה אוותר על דיון בתפילה לשלום המדינה (לטעמיך, אם אנו שרויים בגלות-ישראל חובה לדרוש בשלומה של מלכות, לא פחות מהצאר ניקולאי ומאליזבט-אלישבע הבריטית).

בהתכתבויות פולמוס עם חרדים קבלתי 2 תשובות לתרעומת זו, אמיתית ופלפולית. הפלפולית: "למה דוקא לשלום חיילי צה"ל? ומה עם מכבי אש? ושוטרי התנועה המחרפים נפשם? ובכלל, בצה"ל יש הרבה ג'ובניקים". זה מזכיר את התשובה המבודחת: "אנו ממתינים באמירת הלל ביום העצמאות עד שבן-גוריון יצטרף".

והתשובה האמיתית; "אין לנו דעה! הכל קובעים 'הגדולים', כולל שוכני-עפר. והרי מרן החזון-איש סירב לקביעת עשירי בטבת לזכרון השואה כי אנו ננסים וחדלי אונים". ואנכי הקטן עומד ושואל (ואפילו צווח!); האם לא נמצא מישהו (דרג ב'!) שיחשוב שמי שמבקש להכיר בלימוד התורה כתחליף לשירות צבאי, "דמצלא ומגנא", ותובע שהציבור יממן את 'חיל השם' – האם לא צריך לגמול ב'מי שבירך' (למדינה! גם לשריה ויועציה!)? האם הסדרי 'יששכר וזבולון', זה במשנתו וזה בטנקו, לא מזקיק ברכה הדדית? ויש לי הפתעה בשבילכם: קבוצה חרדית המתפללת בבית כנסת לאומי בבני-ברק קיבלה אישור מהרב שטיינמן ל'מי שבירך'ים אלו! בדוק!

רכישת לבבות

'חשבון נפש' איננו רק ב'מי שבירך', ואיננו רק במשמעות של הכאה על חטא, אלא חשבון של שכר כנגד הפסד, כמו בשוק החיים. ארגוני זק"א ו'הצלה' מקדשים שם-שמים ומאדירים את המיגזר החרדי, "לתפארת מדינת ישראל" כהכרזת המייסד אשר כובד בהדלקת משואה ממלכתית באחד מלילי העצמאות.

ארגונים אלו מושכים חבר'ה ישיבתיים אחוזי אדרנלין המתועלים לאפיק של תרומה לחברה. פעילות זו היא המשכם של מפעלי חסד, רפואי וכלכלי, הנישאים על כתפי הציבור החרדי וביוזמתו. בחשבון-נפש פשוט הכל נשכרים, הדעות מתקרבות והמחיצות מונמכות (אכן, יש הרואים בכך הפסד).

כאן איפוא הקריאה ל'חשבון'; חשבונם של המיגזר החרדי, של התורה, של עם ישראל ושל הקב"ה; הבו לכם אנשים שיקימו את 'הצלה' לכבאות (יש המון זמן ללמוד בהמתנה לשריפה); את 'הצלה' לסיוע לקשישים ומוגבלים בלשכות הרווחה; ו…'הצלה שומרים הפקד' לאבטחת שערי גני ילדים, ישיבות ובתי"ס במיגזר הדתי והחרדי. לשם כך די בכמה ימי אימונים בלבד!

ומי שנטוע חזק בספסלי בית המדרש יוכל להשתלב בשירות לאומי משמעותי (כולל 'מילואים') חודש בשנה במוסדות החסד ובארגונים נוספים שיוקמו במיתווה זה. אני בטוח שמשימות כאלו ישילו מכם – אחי ורעיי החרדים – את חיצי בקורת ההשתמטות, הפרזיטיות והבדלנות (גם אם אינני מסכים להגדרות כוללניות אלו), ונמצא שם שמים מתקדש על ידכם. ועצות נוספות, בחינם: צפירות זכרון ודגל! האמנם יש בהם הקרבה רוחנית כה דרמטית?

היש מי שמאזין? אם כן, אזי הדרך פתוחה! ואל דאגה, אישור ה'גדולים' יגיע. קצת באיחור וקצת בדיעבד – אבל יגיע!

==

המאמר נכתב במוצ"ש שמיני ויפורסם בעלון 'שבת בשבתו'.