אחד הנושאים המרכזיים שבפרשות תזריע-מצורע הוא: טומאת המצורע ודרך טהרתו. טומאה זו איננה טומאה רגילה, דבר הבא לידי ביטוי באופן הרחקתו של המצורע ממחנה ישראל. בעוד הזבים וטמאי מתים משתלחים ממחנה לוויה בלבד, המצורע מורחק אף ממחנה ישראל.

אפילו עם שאר הטמאים אין המצורע רשאי לשבת. על פי חז"ל דנה התורה את המצורע באופן של מידה כנגד מידה. טומאת הצרעת מגיעה בעקבות עוון לשון הרע, ומפני שהמצורע הרחיק בין אדם לחבירו וגרם למחלוקת ופירוד בחברה, ראוי שגם הוא יורחק מחברת האנשים.

סיבה זו דורשת ביאור – אם מטרת התורה היא לגרום למצורע כאב, הרי שהיה יעיל יותר להשאיר את המצורע בתוך מחנה ישראל ולאסור על החברה כולה ליצור עמו קשר, לקיים איתו מסחר או ליזום כל אינטראקציה כזו או אחרת. מציאות מעין זו תוליד במצורע כאב גדול, בראותו את החברה מצליחה ומשגשגת בעוד הוא עצמו חשוב כמת. אם כן, מה תועלת יש בהנחתו של המצורע מחוץ למחנה ישראל? מדוע תחושת הבדידות הרחוקה כל כך מחיי ההמון היא שתטהר אותו?

"וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן"

תוכחותיו של הנביא ישעיה על יהודה וירושלים ערב חורבן הבית הראשון, הינן קשות ונוקבות. החברה הישראלית מתוארת בדבריו כחברה ריקנית וחיצונית, שבה מרוכזים האנשים בכללם במראה החיצוני, באופנה העכשווית ובלבוש המהודר. הדחף להרשים את הסביבה בגינוני מלכות הינו סימפטום וסממן לחברה חסרת כל תוכן פנימי. ההנהגה האלוקית אינה עוברת בשתיקה על מעשיהם, תרבות זו עתידה לחטוף מארה ומגפה: "וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן" – "אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלמד שפרחה בהן צרעת" (מסכת שבת סב, ע"ב).

הרב קוק זצ"ל מבאר מדוע דווקא הצרעת היא דרך הריפוי להתנהלות חיצונית מעין זו. הרב קובע עיקרון נפשי-פסיכולוגי: ככל שהאדם שלם יותר ומלא ביטחון בעולמו הפנימי: אישיותו, משפחתו, אמונתו, כישרונותיו ומכלול חייו, כך הוא פחות זקוק להחצין את מעשיו ואישיותו לאחרים. כאשר מרגיש האדם חסר ביטחון בעולמו הפנימי, בשעה שנבובים חייו מכל תוכן ומשמעות רחוקה, מבין האדם שהדרך היחידה בה יוכל לבטא את עצמו היא על ידי העולם המוחשי, החיצוני. יציאתו של האדם מעולמו הפנימי לעולם המוחצן מעידה כאלף עדים על חוסר ביטחון עצמי בעולמו הוא.

פגיעה בתדמית החיצונית, מכריחה את האדם להיגאל גם אם הוא אינו חפץ בכך, כדברי בועז לרות: "וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי". ה' גואל את בנות ציון בעל כורחן, הוא מזמן להן את הצרעת כפתח לתהליך תשובה. לאחר שפרחה הצרעת בבנות ציון, לא נותר להן אלא לשוב לעולמן הפנימי, למקום מכונס וערכי הרבה יותר, לנבכי הנפש שנזנחנו ימים רבים, למקום שבו השחץ והגאווה אינם נחשבים למאומה.

המצורע – פסגת החיצוניות

המצורע מתעסק המון בעולמם של אחרים, הוא מנהיג את חייו כרכיל וסוחר המהלך בין החנויות. השם 'מצורע' זהו נוטריקון של 'מוציא רע', כל עולמו של המצורע פונה החוצה אל חיי החברה, אל עניינים שבין איש לאשתו ובין אדם לחבירו. פגם מוסרי זה מתחיל מהעובדה שהמצורע איננו שלם עם עולמו הוא. אדם שמוצא מנוחת נפש במעשיו, במרחב היצירה ובמעגל חייו הקרוב, איננו חותר לרחרח אחר עולמם של אחרים, איננו כופה על עצמו הערכה וכבוד על ידי הנמכתם של אנשים אחרים.

במהלך ימי טומאתו מקבל המצורע הזדמנות פז לשבת לבדו מחוץ למחנה השוקק חיים, כעת הוא נדרש לקחת אחריות על חייו, לדאוג לכל צרכיו האישיים בלא תלות באדם אחר. תהליך זה הוא פתח לחיזוק אישיותו של המצורע, שכאמור, רפיונה וחולשתה הם שהובילוהו למציאות חיים נמוכה זו.

הכהן, כרופא רוחני המזהה את פגמיהם המוסריים של בני האדם, ניגש אל המצורע לבדוק אם נרפא נגע הצרעת ממנו. במידה והצליח המצורע להבין את חטאו, מטהרו הכהן ומשיבו לחיק החברה. כעת רוח חדשה מפעמת בקרבו, מבט רענן ומלא חיים ניגר מעיניו, ובעיקר הרבה געגוע לחברה אותה הוא כה סלד בעברו.