החלטת מועצת החמ"ד לקבוע הנחיות חד-משמעיות בנושא ההפרדה המגדרית בחמ"ד, על פיה תחול לכתחילה הפרדה בכל בתי הספר החל מכיתה ד', מבשרת שהדרך בה הלך החמ"ד בנושא זה בעשורים האחרונים, הגיעה אל סוף דרכה – אל לב המאפליה.

תוצאת ההחלטה היא הפיכה מיידית של מאה וחמישים בתי ספר מעורבים לנפרדים, כלומר, הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות בכל החינוך הממ"ד. יחד עם המגמה שמתפתחת, המובלת ביוזמת אוניברסיטת אריאל, לפתח מסלולים אקדמיים נפרדים לצעירי הציונות הדתית, המשמעות התרבותית-חברתית של ההחלטה היא, שהמתחנכים בחמ"ד בדור הזה לא יהיו בקשר אינטלקטואלי ורגשי עם בני המין השני מכיתה ד' ועד ה"דייט" הראשון. במשך תקופה זו הם יספגו כמויות גדולות של דמוניזציה של המין השני יחד עם הכוונה חינוכית מגדרית מובהקת.

במסמך הסיכום שלה בנושא זה מועצת החמ"ד מיתממת ונוקטת רטוריקה  מטעה כשהיא נשענת כביכול על ההיסטוריה בתקופת היווצרות החמ"ד וטוענת: "בראשית המאה העשרים נוסדו המוסדות הראשונים – כולם נפרדים. בנים לחוד ובנות לחוד".

אין ליצור כל אנלוגיה בין המצב אז למצב היום, שכן קידמה (אני יודע, מילה שיש מבזים אותה) נמצאת בכיוון מהופך מקפיאה על השמרים. כל מערכות החינוך במערב אירופה היו אז נפרדות. דגם בתי הספר הועתק על ידי המחנכים שהגיעו משם, ובהתאם למקובל באימפריה הבריטית. בתי ספר נפרדים לא היו חריגים. תנועת העבודה הארץ ישראלית, החלוצית-סוציאל-דמוקרטית, הייתה החריג המתקדם שחרת על דיגלו את השוויון ובכלל זה את החינוך המשותף. בתי הספר של הקיבוץ הדתי, שנוסדו ברוח זו – הלכו גם הם בדרך החינוך המשותף.

כשנוסד (ב-1905) בית הספר "תחכמוני", שלפי מועצת חמ"ד "זכה לחסותו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל", עדיין לא הייתה זכות הצבעה לנשים בבלגיה, בשוודיה, בבריטניה, בגרמניה, בארה"ב וכמובן בשווייץ, שלא לדבר על מדינות מזרח אירופה. אזכורו של הרה"ג קוק בעניין זה גם הוא נושא אופי דמגוגי, כיוון שדעתו של הרב בענייני מגזר אינה מקובלת על תלמידיו הציונים-דתיים: הרב התנגד באופן ברור למתן זכות הצבעה לנשים, כיוון שמקומה של האישה בחברה הוגדר על ידו כ"כבודה פנימה". האם מתכוונת מועצת חמ"ד בהמשך להחלטה זו לחנך לכך שאישה תימנע מלהשתתף בבחירות? ואם אינה מתכוונת לכך – מדוע היא מביאה לראיה את הראי"ה רק במקום שנוח לה?

המסקנה הבלתי נמנעת היא שמה שהיה לפני למעלה ממאה שנה אינו מעלה ואינו מוריד לגבי מה שצריך להיות היום.

מועצת החמ"ד גם טוענת קטגורית ששום פוסק לא אישר למידה בכיתות מעורבות במצב של קבע. זו הטעייה. כבר דנו בסוגיה זו לא אחת אנשים כד"ר יחזקאל כהן ז"ל ויבדל"א ד"ר אמנון שפירא והביאו פסיקות מתאימות, שלא כאן המקום לפרטן (גם מועצת חמ"ד מתחמקת מלפרט את המציאות ההלכתית בטענה של קוצר המקום).

חברה פתוחה ושוויונית מחייבת חברה מעורבת ושוויונית: חברה שבה יישמעו בו-זמנית קולות גבריים וקולות נשיים. חברה שבה תשמע נערה כיצד חושב ומתבטא נער ושבה יבין נער כיצד מרגישה וחושבת נערה. כל הפרדה משמעותה הדרה.

הפרדה מוחלטת כזו, יחד עם ההפרדה ההולכת ופושה בתנועות הנוער ה"ציוניות", בהן בנות כבר אינן מופיעות בתנועה על במה אלא בחסות החשיכה וסרטים זוהרים, וודאי אינן שרות לפני קהל מעורב, חוברות יחד ומביאות את הציבור הקשור לחמ"ד אל לב הפונדמנטליזם הדתי, אל חברה ההולכת ומתקרבת במהירות לחשוכות שבארצות שסביבנו, ולא רק מן הבחינה הזאת, גם מבחינת לימודי הליבה, הספרות והאמנות, הפילוסופיה והתרבות הכללית בכלל.

החלטת מועצת החמ"ד צריכה הייתה להיות הפוכה: מעורב לכתחילה והפרדה לפי רצון שני שלישים מההורים. העובדה שהחמ"ד לא נענה לאתגר – האפשרי – לחנך לחברה ומעורבת שהיא עם זאת צנועה – והעדיף להיכנע ללחצים עם יסודות פונדמנטליסטיים בחמ"ד, הובילה את הציבור הממלכתי כולו אל לב המאפלייה. נזכור את המלים המסיימות את הרומן הגדול של קונראד שזה שמו, או את הסרט שנעשה בהשראתו "אפוקליפסה עכשיו": "האימה… האימה…"

==

ד"ר אביעזר ויס היה מנהל בי"ס "צייטלין" וראש המכללה האקדמית לחינוך "גבעת ושינגטון", חבר בהנהלת "נאמני תורה ועבודה".