בימים אלה אנו קוראים על אחשורוש, המלך הגדול המולך מהודו ועד כוש.

אחשורוש היה פלורליסט גדול, שאיפשר לכל מדינה לחיות את חייה, לדבר בלשונה ולעבוד את אלהיה. ובלבד שתעבוד קודם כל את המלך הגדול. איפריאליסטים אחרים בתנ"ך השאירו את מלך המדינה הכבושה במקומו, אבל הפכו אותו לואסאל, כלומר: שליט מטעם המלך הכובש. אימפריות גדולות שיעבדו עמים שכבשו. היה טוב למלך למשול בעמים רבים ולהפכם לעבדיו.

פעמים רבות זה הוסווה בצורה מנומסת, ברית בין ידידים. אלא שהברית לא נכרתה אלא הודות לכח הגדול של אחד הידידים ולנצחונו (הפוטנציאלי או המעשי) בקרב שביניהם. זה נקרא ברית. הברית יכלה להתבטא בצורה חצופה, כמו הברית שהציע נחש העמוני לתושבי יבש גלעד, והיא יכלה להתבטא בצורה מנומסת. ידידתנו הגדולה תשלח את צבאה להגן עלינו. או שאחינו הגדול יציג עמנו מן העם אשר עמו כדי לשמור עלינו מהאויבים. יש לציין שדוגמאות לכך שצבא האימפריה אכן הגן על העמים החלשים הכפופים לו אינן חסרות. היתרון הזה של "הברית ההדדית" אכן מומש. אבל המלך של השותפה החלשה נאלץ לנסוע "לביקור נימוסין" אצל הקיסר בתאריך שקבע הקיסר, להגיש לו מנחה, להשתחוות ארצה שבע פעמים (יש לזה עדויות לא רק בספר בראשית אלא גם בארכיאולוגיה), ולהגיש לקיסר את פרי עמל בני ארצו. לפעמים זה לא הסתכם רק בכסף ותבואה, לפעמים המלך הנשלט נאלץ להביא לקיסר גם את בנותיו, אחיותיו, ולפעמים גם את נשיו (ע"ע אחאב ובן הדד). אחשורוש אסף אליו בלי בושה את כל הנערות טובות המראה שבכל מדינות מלכותו. ואף הצליח ליצור את הרושם שזה כבוד גדול להן, להיות בביתו של המלך הגדול.

בימינו אימפריות גדולות לא עושקות את התבואה של המדינות הקטנות החוסות בצלן, וגם לא את בנותיהן. להפך, הן משלמות כסף למדינות קטנות, ובכך קונות אותן. המדינות הקטנות מפתחות תלות בקיסר, והקיסר שולט במדינות הקטנות ומשעבד אותן. שליט המדינה הקטנה אינו נדרש למסור את בתו לקיסר, אבל חדי עין יבחינו בכמה גינוני נימוס שבאים לחפות על כך שהמדינות הקטנות אינן עצמאיות, והאימפריאליזם לא נגמר. בכל פעם שנבחר ראש ממשלה באחת המדינות הקטנות, נשיא הידידה הגדולה שמעבר לים "מכבד" את ראש הממשלה החדש ומזמין אותו לביקור. (שמעתם את הרדיו ביום שאחרי הבחירות? מניין המנדטים לכל מפלגה, ומייד – "בבית הלבן אומרים…". זה עוד לפני הביקור. אח"כ עוד מחכים במתח מתי סוף סוף יתקשר השחור מהבית הלבן). לפרוטוקול, הביקור נועד להראות לראש הממשלה של המדינה הקטנה עד כמה הקיסר מכבד אותו, אבל בפעל הכל יודעים שאוי ואבוי לראש הממשלה אם יעז לא להתיצב אצל הקיסר בתאריך שקבע הקיסר. ההזמנה נועדה להבהיר לשליט המדינה הקטנה שהוא לא באמת שליט והמדינה שלו לא באמת מדינה. ובכלל, בעצם העובדה ששליט המדינה הקטנה ונתיניו רואים בהזמנה הזאת כבוד גדול, טמונה ההנחה שהם קטנים החוסים בצלו של הקיסר הגדול האוהב אותם, ושהם מעריצים אותו וסוגדים לו ואוהבים אותו ועובדים אותו בכל לבבם ובכל נפשם. אחרת – מה הכבוד הגדול שיש בכך? הם אוהבים ומעריצים את אביהם ומלכם הקיסר הגדול, אין להם מלך אלא הוא, ומכאן מתחיל השעבוד שלהם כלפיו.

כאשר עם רואה כבוד גדול בעצם ההזמנה של הקיסר, מכאן קצרה הדרך להמתסרות מרצון, לעשית רצונו של הקיסר בכל דבר, ולאימוץ הערכים והרצונות של הקיסרות.

יתכן שהקיסר ירצה להעניק לואסאל שלו כבוד יותר גדול ואפילו יבוא לבקר אותו. במקרה כזה ידָרשו כל השרים וכל האנשים החשובים שבמדינה הקטנה לקבל את פניו של הקיסר ולחלוק לו את הכבוד המגיע לו בעצם היותו הקיסר. (כמובן שגנונים מעין אלה אינם נהוגים כששליט המדינה הקטנה בא לבקר את הקיסר, או כשאורח אחר, מכובד ככל שיהיה, יבוא לבקר במדינה הקטנה). חדי העין יבחינו בגנונים נוספים הבאים לחפות על כך שהקיסר מקפיד שלא לאפשר לואסאל שלו יותר מדי עצמאות.

אחר כך, יהיה ברור לשליט המדינה הקטנה שהוא חי בצלו של הגדול, ושאסור לו לעשות מעשים המרגיזים את הגדול. הוא חייב לדווח לגדול על כל מיני מעשים, למשל בניה חדשה ליד עיר הבירה שלו, ועוד.

לעם ישראל היה נסיון עם מלכים וקיסרים. במשך כל שנות הגלות חיינו בצילם של שליטים גויים, שיכורים ונואפים, זוללים וסובאים. תמיד ידע עם ישראל לכבד את הקיר"ה בנוכחותו, ולתת לו את היחס ההולם והראוי לו שלא בנוכחותו. לקבל בכבוד כלפי חוץ את השליט הבא לכבד את הקהילה בנוכחותו, או לכבד את הקיר"ה בביתו ע"י המשלחת של הקהילה שבקרה בביתו. אבל כשכבוד הקיר"ה לא שמע, היהודים זכרו היטב שהוא סתם גוי שמן זולל וסובא. מנהיגי הקהילה שלחצו בכבוד את ידו בשעה שבקרו בביתו, רצו משם במהירות ליטול ידים או לטבול במקוה ברגע שהשייגץ המתועב שחרר אותם לדרכם. השפלת היהודים ע"י הואסאל מגיעה לשיא כאשר העם קונה את ההצגה שמוכרים לו, ומשוכנע בכל נימי נפשו שכבוד גדול הוא לו אם הידיד הגדול שמעבר לים בא לביקור. סיבה גדולה להתרגשות. המלך בשדה!

עד היום, אם תשאל יהודי האם מי שמחזיק בכח ובכסף ראוי לכבוד על כך, הוא יעקם את אפו בתיעוב. עם זאת, הוא אינו מצליח שלא לכבד את השייגעץ הטמא שמחזיק בידו את וול סטריט ואת עמק הסיליקון. אח"כ לא פלא שהיהודי מנסה להדמות בכל דבר לתרבות של אותו שייגעץ, ולהתחבר לתרבותו הרדודה והפרימיטיבית המקדשת את היצרים ואת החומר, והמבוססת כולה על כח ועל רדידות.

המשימה של הדור הזה היא להפוך את מדינת ישראל לעצמאית. להתנתק מהתלות הכלכלית בגויים, (הגמ' פוסלת לעדות את מי שמקבל צדקה מהגויים, ומדמה אותו לאוכל חזיר. התלות בגויים עושה אותנו קצת גויים) ויותר חשוב: להתנתק מהתלות הרוחנית בגויים. לא לחוש תחושות כבוד אם בא לבקר כאן איזה גוי טמא וטיפש אשר בשר חמורים בשרו וזרמת סוסים זרמתו, גם אם הוא מחזיק בוול סטריט ובעמק הסיליקון. ולהפסיק לציית לכל פקודה של הקיסר, הוא לא שליט עלינו. ולראש הממשלה שנבחר מחדש הייתי ממליץ: אתה לא חייב לבוא לבקר אצל נשיא ארה"ב ביום ובשעה שהוא מזמין אותך. מותר לך לומר לו שאתה לא פנוי, ואתה עסוק בעניינים חשובים יותר עם היהודים שלהם אתה מחוייב