הרב דרוקמן שזומן לפגישת החירום עם הרב רפי פרץ ונפתלי בנט, הכריע: עדיף שהרב רפי ישתה את המים במדבר הפוליטי וישאיר את עוצמה יהודית למות בצמא.

לדברי הרב: מה עדיף – להפר את ההבטחה או לרדת לטמיון? "היו שתי אפשרויות: או להיקבר או שמפלגה אחת תיכנס לכנסת".

אבל שהרב דרוקמן כיהן כחבר כנסת הוא לא היסס לפלג את תנועת המפד"ל, למרות שכנועים רבים, להיות סיעת יחיד, לחזור ולהקים מפלגה עצמאית – מצ"ד (מחנה הציונות הדתית), להתאחד עם "מורשה" ושוב לחזור למפד"ל – גם בסיכון של פילוג הציונות הדתית ושלא ייכנס לכנסת.

פוליטיקאים ורבנים רבים ניסו לשכנע את הרב דרוקמן שלא יפרוש מהמפד"ל, איום שנשמע כל כמה זמן מהמחנה שלו. באפריל 81' סירב השר בורג לדרישתו הקיצונית של הרב דרוקמן ששלושת המקומות הראשונים ברשימה יהיו שלו כאולטימטום ואף הזהיר אותו "כי אם יפלג את התנועה – תהיה ידו על התחתונה" (דבר 9.4.81).

בסביבתו של הרב דרוקמן אמרו שהמפד"ל כבר התפוררה ואין עוד מה לחפש במסגרתה (מעריב 16.1.83).

למרות השכנועים הרבים קמה לה מצ"ד – מפלגה שמטרתה היא: לא-המפד"ל: "הקמת הסיעה היא ההצלחה האמתית של חזון הציונות הדתית". כך, למרות שהמפלגה הייתה סיעת יחיד של הרב דרוקמן שפרש מהמפד"ל, הוא עדיין ראה את עצמו כאחד שילכד את הפוטנציאל של הציבור הדתי לאומי: "החזון של מצ"ד הוא עתיק יומין ואינו חדש, והוא ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל".

באותה מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב, בשנת 83, אמר יו"ר מצ"ד יוסף שפירא כי הסיעה לא תפסול אחרים "ולא תדגיש את תדמיתם השלילית של אישים במפד"ל", והוסיף: "מכאן ואילך אין לנו קשר עם המפד"ל ואין אנו חברים במפד"ל" – כך חזר על הדברים שאמר הרב דרוקמן עצמו בהודעת פרישתו מהמפד"ל והקמת סיעת יחיד.

הרב נריה שתמך בצמ"ד יצא נגד המפד"ל ואמר כי ההנהגה הקיימת של המפד"ל "מחלקת שלל ומבזבזת ירושה מפוארת".

כאשר המפד"ל רצתה להצביע נגד ההצעה שהכנסת תכיר בו כסיעת יחיד, אמר הרב דרוקמן כי עמדתם נובעת מנקמנות וצרות עין וכי אין להשלים עם המצב שהמפד"ל תכתיב לקואליציה עמדה זו. על תמיכתו בראש הממשלה דאז בגין התנה הרב דרוקמן בכך שיכירו בו כסיעה עצמאית ושיוחזר לו מקומו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת על חשבון מכסת הליכוד.

הרב דרוקמן: אני קיצוני? במה אני קיצוני – בארץ ישראל?

אז האם יורשו של הרב דרוקמן הוא נפתלי בנט? אחד שלא יהסס לאיים בפרישה, לקבל תנאים יותר טובים ואז לפרוש, לחזור ושוב לפרוש, לצאת נגד המפד"ל או הבית היהודי, לתקוף אותה, אבל שוב לחזור. אחד שדורש את מקומו בוועדת החוץ והביטחון, אחד שרץ דרך המפד"ל אבל רואה את עצמו כמשהו מעל זה, מעבר לזה.

אבל, בין השורות עולה דווקא דמותו של בן גביר. הרב דרוקמן לא חשש מסקרים ואחוז החסימה ורץ לבד. הוא הציב תנאים בלי לחשוש כי היו מאחוריו פעילים. בנוסף כמובן, דעותיו הפוליטיות היו קיצוניות הרבה יותר משל בנט ובשבתו בכנסתו היו זהות לחלוטין לעמדותיו של איתמר בן גביר.

כאשר ח"כ דרוקמן מתראיין בעיתון דבר (23.6.78) ונשאל: "האם הרב חיים דרוקמן קיצוני שבקיצוניים כפי שמתארים אותו כמה אנשים", משיב הרב בצחוק: "אני? קיצוני? מה פתאום? במה אני קיצוני? בארץ ישראל? לזה קוראים קיצוני? קיצוני הוא אדם שקיצוני בשטח אחד. אבל לא הייתי קורא קיצוני לאדם כמוני, ששואף ומשתוקק לשלמות בכל. לתורה שלמה, עם שלם, ארץ שלימה".

צודק מיכאל בן ארי כאשר טען את פסק ההלכה של הרב דרוקמן (עדיף שאחד – הרב רפי – ישתה וינצל, מאשר ששניהם ימותו בצמא): "מרגע שנחתם הסכם בקבוק המים שייך לשנינו. דעתו של רבי עקיבא, זה במקרה והבקבוק שייך לאחד. הרב פרץ, החליט לגנוב מאיתנו, את בקבוק המים המשותף, ולזרוק אותנו מהבניין. זה הסיפור. אם זה כשר בעיני הרב דרוקמן, אז מה עוד כשר?".

דבריו של מיכאל בן ארי קולעים לאמת. הדברים כשרים בעיני הרב דרוקמן כדי להגיע לפסגות פוליטיות ולהצליח. לכן גם ברור למה הפעיל לחץ על הרב רפי פרץ כדי שיצטרף לבנט וימחק על הדרך את המפד"ל, הבית היהודי, או כל מפלגה של הציונות הדתית לדורותיה. אם המצב היה הפוך, הרב דרוקמן לא היה לוחץ על בנט להצטרף והיה מייעץ לו לרוץ בנפרד (כפי שקרה).

אבל עוצמה יהודית צריכה רק ללמוד ממנו. לרוץ לבד, להסתכן, ולא להסתכל שוב על המפד"ל.