"וילך איש מבית לוי ויקח את-בת-לוי" (שמות פ' ב פס' א)

כותב המדרש: וילך איש מבית לוי להיכן הלך אמר רב יהודה בר זבינא שהלך בעצת בתו.

תנא עמרם גדול הדור היה כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר לשווא אנו עמלין עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות (מסכת סוטה יב.).

יציאת מצרים אינה רק עוד אירוע חשוב לעם ישראל מבחינה היסטורית, אלה יציאת מצרים היא מודל הוראתי ליציאה ממצרים העכשווית. יציאת מצרים אינה רק יציאה של עם לחירות פיזית, אלא היא מסמלת גם יציאה של הפרט משעבוד.שיעבוד הוא כל דבר המונע מהכלל ומהפרט להגיע לייעודו האמיתי.

יציאת מצרים הפרטית

ייתכן שיש אדם שהוא חופשי, מבחינה טכנית מציאותית, חיצונית, אבל אסור הוא בכבלי רגשות שליליים והרסניים, אין זה אדם חופשי, כי אם נשלט ע"י פרעה פנימי שדבק בו, רודה בו, והופך אותו לכלי שרת למימוש רוע בעולם.

לכל אדם יש את הפרעה שלו הפנימי, ומטרת חייו היא לצאת ממצרים, לצאת מהעבדות אל החופש, אל עצמו, אל הפנימיות האמיתית שלו. בתוך האדם מתחוללת תמיד המלחמה בין פרעה הפנימי למשה הפנימי, היצר מול הנשמה.

מה מלמד אותנו המדרש

להלן נתבונן במדרש שהבאנו למעלה ונלמד ממנו כלל בחיי זוגיות. פשט המדרש הזה הוא, שראה עמרם כי אין טעם להמשיך להוליד ילדים, שהרי כל הזכרים ממילא ימותו על פי ציווי פרעה, ואין טעם לחיי הנקבות, שהרי לא יהיה מי שיישא אותן לנשים.

מרים סוברת אחרת, היא מוכיחה את אביה שגם אם המצב הריאלי הוא שאין טעם להמשיך, אנו חייבים לעשות את ההשתדלות שלנו גם אם במקרה הטוב נגיע רק למעט ממימוש מטרותינו. המציאות במצרים קשה. חיי הרוח מתו לגמרי, אין שמחה, אין שלווה.

מזונותיהם של העם המשועבד מצומצמים, עבדות פיזית קשה,מכות, עוני ורדייה, גזירות מצירות מיום ליום והכי חמור, העם אינו חושב על אפשרות של יציאה מהמצב, על גאולה.

כאשר הדברים לא מתנהלים כפי שחשבנו

נניח שעמרם סובר שאי אפשר להוליד במצב כזה ילדים, מדוע לגרש את אשתו? מדוע לתת לבעייתיות במישור אחד להשפיע לרעה על מישור אחר לגמרי? מישור הילודה למישור הזוגי.

מתוך זה עולה השאלה הפילוסופית: "האם כאשר הדברים לא הולכים לפי התוכניות , מוותרים על הכל ? או נאחזים במעט שנשאר?"

לפי המדרש התשובה היא חד משמעית: שיטת מרים היא הטובה, גם אם לא ניתן ללכת על "כל הקופה" ועל מה שחשבנו בהחלה, צריכים לחיות עם התנאים הקיימים. הראיה היא שלבסוף מושיעם של ישראל, משה, נולד מאותו מהלך של מרים.

נעמיד את השאלה בעולם הזוגי

ניתן לקחת את המדרש ולקחו ולהשליכו על סיטואציה די שכיחה בקשר זוגי: "מה אנחנו עושים במצב שבו אנו מעוניינים ליצור קשר זוגי טוב, אך פתאום, התנאים הפכו להיות קשים".

האם מתייאשים מהקשר הזה?, לא שווה כלום!, או בכל זאת נשארים בהתמודדות עם המעט שיש, ומתוך כך מנסים לראות כיצד מולידים משהו. דוגמא, אחד מהדפוסים השכיחים בעולם המערבי, הוא שהגבר חוזר מעבודתו,ראשו עדיין בטרדות מלאכתו, דאגותיו מטביעות אותו במצולות הכורסא, קשה לו להתייחס במלוא כוחותיו לבני ביתו ובפרט לאשתו.

היא מבחינתה מצפה לראות על פניו שמחה מלאה "שהרי הוא סוף סוף בבית", ואז המפגש מתחיל ממקום נחות, ממקום שבו יכולות הגבר ליצור קשר מלא ,כאן ועכשיו מוגבלות, התנאים אינם אידיאליים לקשר. מצב רוח ירוד, שנוצר, מיד מכנס את האדם, מבודד אותו, מוריד בעיניו את ערכו, מחליש אותו. הוא יודע שמקור הייאוש ממקום אחר, אבל הוא מרגיש שהוא נסוג אחורנית מבן זוגו, הוא מתרחק.

רגשית, הוא כרגע אינו מסוגל להתקשר לבת זוגו, בטח לא באותן עוצמות שהקשר יודע באופן תדיר, ולא באותם כוחות שהוא רגיל. בנוסף מתעורת תחושת אשמה:" הבת זוג שלי אינה אשמה על הריחוק שלי ממנה" ,תחושות אשם שרק מעמיקות את הייאוש ואת חוסר האונים.

מה עושים? האם מתייאשים מליצור קשר חלקי?

הפתרון נמצא במודל של מחלוקת "עמרם ומרים", מתוך קביעה טרמינולוגית- שבני זוג "יוצרים חיים", הכוונה לא רק בהולדת ילדים, אלא בכל פעם שיש עשיה ודיבור משותפים המשתזרים יחדיו בנועם, הרמוניה וברצון טוב אל מטרה אצילית ומולידים אהבה וקרבה.

נקח את המודל של המדרש אל תוך דוגמא שלנו

מצרים, לשון מֵצרים. מייצרים שמפריעים לאדם לממש את עצמו ומפילים אותו למקומות אפלים. הוא מתכנס בעצמו, הוא חש שאינו יכול להוות בן זוג כשהיה רוצה להיות, אין לו כרגע את אותן כוחות שהוא רגיל לתת, הייאוש אונס אותו לא לצאת מאותה נקודה, וממילא לסחוף את כל עולמו פנימה בלבד .

עמרם סובר שזו טרגדיה, פרעה כרגע שולט, ואני מכיר בחולשותיי, כרגע אין מה לעשות, צריך לשרוד, ומכיוון שאני כרגע לא יכול לייצר חיים מלאים עם בן זוגי אזי צריכים לפרוש לגמרי. עמרם סובר שכאשר יחזרו התנאים האידיאליים לשליטה במציאות אז נוכל ליצור חיים מלאים שוב.

מרים סוברת שגם אם פרעה גזר על הזכרים, פרישה מוחלטת תביא גם לגזירה על הנקבות, זאת אומרת שגם אם מייצרים מפחיתים ממך כוחות נפש, ואינך יכול להיות במיטבך כלפי בן הזוג, אל תתרחק לגמרי, עדיף ליצור "חצי הרמוניה" מלא כלום. צריך מסירות נפש גדולה בכדי ללמוד ולעשות כמו שמלמדת אותנו מרים, בכדי להמשיך את ההרמוניה, בתוך כל הקשיים והמייצרים, אפילו שתהיה בצורה חלקית, אבל אסור שתיפסק.

נחזור לדוגמא של הגבר העייף: מבלי להיכנס לדיון האם עוד כמה דקות של הרהורים בעסקי העבודה באמת יביאו לפתרונות המיוחלים.אדם שעסק במרץ רב רוב שעות היום, גם אם לא יירצה, המחשבות יירדפו אותו מפני שזה הרושם שנשאר מיום עבודה עמוס.

כאשר יגיע רגע המבחן, ואשתו תפנה אליו תוך שהוא שרוי במצרי מחשבותיו, תהינה לו שתי אפשרויות: האחת, לבקש ממנה לפנות אליו מאוחר יותר (כמו שסבר עמרם," אין לי יכולת ליצור חיים כאשר אני במצרים") או לנסות להענות לקשר אפילו בתנאים חלקיים. כמו מרים, "יש לי יכולת ליצור חיים לא שלמים, אבל זה טוב יותר מכלום להתאמץ לנסות "חצי חיים" במפגש עם אשתו, אותה יכולת לשאת את הקושי ולהמשיך ביצירת חיים, בסופו של דבר דווקא משם תצא הישועה הגדולה.

"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" כותב ספר החינוך ולכן לאחר ההתגברות הראשונית ייקל לו לישנות, וכל מעשה שמיטיב את איכות המפגש של הזוג ישפיע על הרצון הטוב.

==

חיים גלבוע הוא  יועץ זוגי ומשפחתי

haim@zug.org.il 058-6706971