אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

לפני שמאוחר מדי: מה צריך להשתנות בעולם ב-2020?

כשחשבתי מה הייתי רוצה שיקרה בעולם בשנת 2020, כל התשובות כללו מכנה משותף אחד: רצון ותקווה שהעולם יעצור, יסתכל על מה קרה לו בשנים האחרונות, ויחשב מסלול מחדש לכיוון אחר | אוריאל בארי בטור אישי

לפני שמאוחר מדי: מה צריך להשתנות בעולם ב-2020?
  (צילומים: שאטרסטוק, חיים גולדברג\סרוגים, יונתן זינדל, יואב ארי דודקביץ'\פלאש 90)

בכל העולם חגגו אתמול את תחילתה של השנה האזרחית החדשה, והשנה החגיגות היו גם לכבוד תחילתו של עשור חדש בשנת 2020. אין ספק שהתחלה חדשה היא סיבה לשמוח, אבל היא יכולה להיות הרבה יותר מכך, כפי שניתן לראות בראש השנה העברי – שמעבר לשמחה גם משמש כיום שנועד לחשבון נפש ומחשבה על איפה טעינו בשנה החולפת ומה ניתן לשנות ולשפר בשנה שמתחילה עכשיו.

מכיוון שאני אישית לא אדם שאוהב מסיבות, ניצלתי את הלילה האחרון של שנת 2019 כדי לחשוב על מה הייתי רוצה לראות קורה בעולם בשנת 2020. עד מהרה גיבשתי סדרה ארוכה של דברים שהייתי רוצה שיקרו – אך כשהסתכלתי על הרשימה, קלטתי מכנה משותף בין כל האירועים, שיכול להציג מה אני באמת מקווה שיקרה בשנה הקרובה: שהעולם יעצור, יסתכל על מה קרה לו בשנים האחרונות, ויחשב מסלול מחדש לכיוון אחר.

בכל העולם, השנים האחרונות בכלל ושנת 2019 בפרט התאפיינו בעלייה מדאיגה בפילוג ובעוינות כלפי האחר. בארה"ב אירועי הירי, שכבר שנים רבות נחשבו כתופעה נפוצה, הפכו למכת מדינה – כשעשרות אנשים החליטו לקחת כלי נשק ולירות למוות באנשים שבמקרים רבים היו חפים מפשע. היורים פעלו משלל סיבות, החל מרצון ליישב סכסוך ועד לשנאה המונעת מהדת או הגזע של הקרבנות – ובמקרים מסויימים אף סיפקו השראה לאחרים שראו את מעשי הזוועה שלהם והחליטו לפעול כך בעצמם.

עוד באותו נושא

מדוע הטבח בפיטסבורג הפך לאירוע חשוב כל כך?

ולא רק בארה"ב נרשמה בעיה כזאת: באירופה אמנם קשה יותר להשיג כלי נשק מאשר בארה"ב – אך גם כאן היו עשרות מקרים של אירועי טרור ומתקפות מצד פעילים קיצוניים, שהחליטו להביע את התנגדותם לדעות ועקרונות המחנה השני בדרך אלימה. בין עם מדובר במוסלמים רדיקלים, ובין אם במתקפות נגד מהגרים – האלימות הפכה למעשה לכלי ביטוי לדעות קיצוניות, ורק מדגישה את הקיטוב העמוק בין הקבוצות השונות בחברה.

אולי הדוגמא הרלוונטית ביותר עבורנו לעליה הגוברת בעוינות הציבור כלפי השונה היא העלייה המדאיגה במספר מקרי האנטישמיות בעולם. בשנה האחרונה נראה כי העלייה בלגיטימיות של דעות קיצוניות הדוגלות בעליונות גזעית או דתית הובילה לאבדן מוחלט של ההרתעה, ופעילים אנטישמיים כבר לא מפחדים לפעול בפומבי ולתקוף יהודים. בכל יום יש עוד מקרה של יהודי שהותקף בדרכו לבית כנסת, או מוסד יהודי שמושחת ומרוסס בצלבי קרס, או במקרים הכי חמורים פשעי שנאה אלימים – שרק נהיים יותר ויותר קשים בכל פעם.

המנהיגים הפכו להיות חלק מהבעיה

ברגעי מצוקה כאלה, הציבור אמור לסמוך על המנהיגים שלו שהם יפעלו לפתור את הבעיות שלהם ולהחזיר את השקט והביטחון. אז איפה המנהיגים שלנו נמצאים עכשיו? לצערי, בשנה האחרונה נראה שהמנהיגים הפכו להיות חלק מהבעיה: במקום לפעול נגד הפילוג והשנאה, מנהיגי המדינות השונות מסוכסכים גם כן אחד עם השני. במקום לפעול למען העם שבחר בהם, הם פועלים כדי לשמור את העליונות האישית שלהם ולהוריד את הלגיטימיות הציבורית של אלו שמתנגדים להם. ובמקום להוות מודל לחיקוי עבור הציבור, המתקפות והפעולות של המנהיגים מעודדות את המשך הפילוג ומגבירות את השנאה גם בקרב הציבור.

התופעה הזאת קיימת בכל מקום בעולם. נשיא ארה"ב- מי שנתפס בעיני הציבור כמנהיג של המדינה המובילה בעולם החופשי והמערבי – מצייץ בטוויטר על כך שיריביו הדמוקרטים מנסים להדיחו בלי סיבה. בבריטניה המדינה נקרעת בין אלו שרוצים לפרוש מהאיחוד האירופי ואלו שלא, כשכל צד מוכן לעשות הכל כדי להיות "המנצח" בדיון הזה, ובספרד המחלוקות בין הצדדים כבר הובילו לארבעה מערכות בחירות רצופות כשבינתיים המדינה בוערת בעקבות הרצון של מחוזות מסויימים לקבל עצמאות. וגם בין המדינות השונות יש מתיחויות רבות: מלחמת הסחר בין ארה"ב וסין, הטענות על התערבות רוסית בעניינים זרים, וכמובן – האיום האיראני והתגברות הטרור האיסלאמי.

האווירה הציבורית: איש הישר בעיניו יעשה

ואי אפשר להתייחס לפילוג והעוינות בלי להזכיר את המצב בישראל, שנותרה בלי ממשלה בכל השנה החולפת בעקבות הקרע הקשה בעם – שגם כאן מתבטא גם במנהיגים הפוליטיים שהעבירו שתי מערכות בחירות (ועוד אחת בדרך) בהכפשת יריביהם בכל דרך אפשרית. גם כשהעם הביע את רצונו בקלפי, נראה שהמנהיגים העדיפו לחשוב רק על עצמם ולא היו מוכנים להתפשר על כלום, כי ההתנגדות לעמדה של הצד השני חשובה יותר מהפעילות למען העם.

מכפישים בכל הזדמנות. נתניהו וגנץ (צילומים: חיים גולדברג\סרוגים)

תוסיפו לזה את הביקורת כלפי מערכת המשפט, שכבר עכשיו מתבטאת באלימות, איומים וטענות ל"הפיכה שלטונית" שדורשת פירוק מוחלט של שלטון החוק כדי למנוע – כשמי שמקדם את זה הוא לא פחות מראש הממשלה המכהן, שכבר הוגש נגדו כתב אישום אך מנסה לשכנע את הציבור שהוא חף מפשע. התוצאה היא שנוצרה אווירה ציבורית שבה כל אחד מרגיש שהוא יכול לעשות מה שבא לו, כשאין שום גבולות וכל מהלך הוא כשר כדי להגיע למטרה העליונה: הכרעה וניצחון מוחלט לצד האידאולוגי האישי שלו, ואז וידוא הריגה לעמדה השנייה והבלתי לגיטימית.

אם אווירת השנאה והפילוג תימשך, זה עוד ייגמר בנזק אדיר שעלול לקחת הרבה יותר משנה אחת לשקם. אז לתחילת שנת 2020, הייתי רוצה שהעולם יקלוט לאן זה עלול להוביל – ויפעל לאחד ולרפא את הפצעים והשסעים. שההרתעה תחזור כנגד הקיצוניים, כך שכל אחד יוכל להרגיש בטוח ולא לפחד לצאת מהבית. שהמנהיגים ישימו את האגו האישי בצד, ויפעלו למען העם שבחר בהם. ושכל אחד יוכל להתחיל לקבל גם את מי שלא דומה לו או מסכים איתו במאה אחוז. לפני שיהיה מאוחר מדי. מי יתן ששנת 2020 באמת תהיה השנה שכולנו צריכים.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו