עו"ד על הפרשה • פרשת חיי שרה: על אליעזר המוסר גרסאות שונות
הקורא את עדותו של אליעזר עבד אברהם בפעם השנייה, יכול לגלות כי בין שתי הגרסאות מצויים שינויים רבים. מה התוקף של עד ששינה את גרסתו? עו"ד אלישי בן יצחק עם מבט משפטי על הפרשה
בפרשת חיי שרה אנו קוראים על שליחותו של עבד אברהם למצוא אשה ליצחק. התורה מאריכה מאוד בסיפור מציאת האשה, והוא מסופר לנו פעמיים.
הקורא את הסיפור בפעם השניה בהתאם לגירסתו של אליעזר עבד אברהם למתרחש, יכול לגלות כי בין שתי הגרסאות מצויים שינויים רבים, כ-15 במספר. ר' דוד קמחי, הרד"ק, בפירושו קובע לנו "ולא נוכל לתת טעם לכל החסרים והמלאים כי רבו" [רד"ק בראשית כד,לט]. לעומתו פרשני המקרא עמדו על שינויים אלו ונתנו טעם, והסברים לשינויים אלו וביקשו ללמוד מכך מוסר ודרך ארץ. סיפור מקראי זה על אף שהוא נעדר סממנים משפטיים, מעורר את השאלה מה דינו של עד שמסר גרסאות סותרות.
מושכל יסוד, שמערכת משפטית מוכרעת על סמך עובדות, ועובדות יש להוכיח באמצעות עדים וראיות. הכלל היסודי בעולם המשפט שנטל הוכחה רובץ לפתחו של התובע, כך למשל קובע עקרון התלמודי בדיני ממונות "המוציא מחבירו עליו הראיה" [בבא קמא מו,א]. למוסד העדות במשפט העברי משקל רב. קבילותה של עדות במשפט מושתת על דברים שהעד קלט בדרך ישירה, הוא ראה או שמע. ומהימנותה מותנית בדרישות וחקירות, שמבקשות להימנע ככל האפשר ממתן עדות שקר.
אחד העקרונות החשובים בדיני עדויות הוא הכלל "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", בפשטות קובע הכלל כי עד שמסר את גרסתו אינו יכול לחזור בו מהגרסה שמסר ולמסור גרסה אחרת. כוחו של כלל זה חל הן בדיני נפשות [סנהדרין מד,ב] והן בדיני ממונות [כתובות יח,ב]. ברוח זו פוסק הרמב"ם כל עד שנחקרה עדותו בבית דין בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות אין יכול לחזור בו" [משנה תורה הלכות עדות פ"ג, ה"ה].
גישה מחמירה בשאלת אפשרות העד לחזור בו מגרסתו משמיענו הרמב"ם לפיו "אמר מוטעה הייתי, שוגג הייתי, ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי – אין שומעין לו, אפילו נתן טעם לדבריו" הלכות עדות שם], גישה זו אומצה בידי רבים מהפוסקים כך למשל פוסק ר' מאיר אויערבך, שקובע לא יעזרו לעד שום סיבה שבעולם והוא לא יוכל לחזור בו מגרסתו הראשונית שנמסרה" [אמרי בינה, עדות סימן טו].
העדות הראשונה – מעשה; השנייה – דיבור
במקורו של הכלל מצינו מספר גישות, בעניין זה משמיע לנו ר' אלעזר סגל לנדא בספרו 'יד המלך' "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ויגעתי הרבה ולא מצאתי בשום מקום בשני התלמודים שום רמז דרש שיהיה מרומז בתורה עיקר גדול כזה בדין עדות. אמנם עינינו הרואות כי כלל זה דכיון שהגיד הוא מקובל ומוסכם כל כך בדעת כל רבותינו הראשונים בלי שום נדנוד מחלוקת כלל" [יד המלך הלכות עדות פ"ג, ה"ה], בניסיון להסביר את ההיגיון שעומד בבסיס העקרון משמיענו בעל יד המלך בהמשך דבריו "דכיון דעל ידי הגדה הראשונה נגמר כל ענין של העדות וקם דינא [=הדין] על ידי הגדה זו אם לזכות או לחוב על כן הגדה זו למעשה יחשב, וכיון דבהגדה השניה לא שייך כח עדות דהא [=שהרי] כבר נגמר כל ענין העדות בהגדה הראשונה, ואין להגדה השניה זולתי קול דברים בעלמא, לכן אין כח בההגדה האחרונה לבטל הגדה הראשונה דלא אתי [=בא] דיבור ומבטל מעשה" [יד המלך,שם].
כלומר משעה שהתקבלה עדותו של עד בבית משפט, הרי שזו קיבלה תוקף משפטי, וחזרה במצב כזה מאיינת את הגרסה החדשה, וזאת משום שהעדות הראשונה היא בבחינת 'מעשה', בעוד העדות השנייה יכולה להיחשב ל'דיבור', ואין בכוחו של דיבור לבטל את מעשה העדות. בניסיון להבהיר את הדברים עמד הרב אליהו בקשי דורון, הראשון לציון לשעבר, והסביר "הגדת שני עדים כשרים מתקבלת כאמת שאין עליה עוררין, ואי אפשר להטיל בה ספק גם על ידי העדים עצמם. שאם לא כן, אם נטיל ספק ותהא אפשרות לבטל העדות, אין זו אמת גמורה, שאפשר לפסוק על פיה" [שו"ת בנין אב, סימן עג, בעמ' שמד], בליבת הדברים מונח החשש שאם נאפשר לעד לחזור מעדותו תושמט הקרקע מתחת מוסד העדות שכן לעולם לא נוכל לדעת האם באמת זו הגרסה האחרונה, אולי תהיה גרסה נוספת. למעשה תפיסה זו מבקשת להניח את עקרון הסופיות במוסד העדות, לפיו עדות שנמסרה פעם אחת, בהתאם לכללי העדות, אינה יכולה להשתנות עוד.
שמא חזר בו בשל לחצים
אך מלבד עקרונות פרוצדורליים ניתן למצוא לעקרון טעמים מהותיים שמונחים בבסיס העדות, כך למשל מסביר שופט בית המשפט העליון ניל הנדל "כאשר עד חוזר בו מעדותו, ומעיד בכך על עצמו שדיבר שקר, עולה החשד שמא הלחצים להם עשויים עדים להיות נתונים, הן במשפט האזרחי וקל וחומר במשפט הפלילי, הם אלו שגרמו לו לשנות את גרסתו. ייתכן שעל בסיס הבנה זו נקבעה ההלכה ש"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אמנם, גישה זו של המשפט העברי אינה הדין החל במשפט הישראלי דהיום – אך בכוחה לתרום להבנת העניין באופן הבא. עד אשר מוסר גרסאות סותרות הוא עד שמסוגל לשקר ואף שיקר באחת הגרסאות שמסר. עדותו מעוררת קושי.
משום כן, גם בשיטה משפטית שבגדרה ניתן להגיש את שתי האמרות, נדרשת הערכאה המבררת לנקוט במשנה זהירות. השאלה שעליה לשאול היא: האם ניתן לבסס ממצא על דבריו – ואם כן, על בית המשפט לנמק מדוע מצא לנכון להעדיף גרסה אחת על רעותה, על אף שעד זה שיקר בהזדמנות אחרת. זאת לצד הדרישה לתוספת ראייתית מסוג חיזוק, כתנאי להרשעה." [ע"פ 9608/11]. מדבריו של השופט הנדל עולה כי חזרה של עד מעדותו יש בה כדי לשמש נורת אזהרה, שכן עצם מסירת עדות סותרת מעידה שהעד מסר שתי גרסאות שאחת מהן היא בוודאות שקרית, שאם לא כן מדוע היה עליו לחזור מעדותו, או מדוע הוא מסר עדות שקר, במצב דברים זה ניתן את התוקף לגרסה הראשונית שהעד מסר, אותה נאמת אותה נבחן ואותה נבדוק.
דומה כי אי אפשר להתעלם מהעובדה שלעיתים עדים משנים גרסתם הראשונית רק כדי למצוא חן, רק כי אולי בכך הם ימצאו חן בעיני מקבלי העדות, לעיתים העדות משמשת כקרדום להיחלצות מאימת הדין. ולכן על בית המשפט שמוצא עדויות סותרות ומתחלפות לנסות ולהבין את פשרם, עליו לנסות ולהתחקות אחר מקורם ואחר הסיבה האמיתית לשינויים.
==
אלישי בן-יצחק, עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד לעריכת דין.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו