"ראה הקב"ה שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור" מספרת לנו הגמרא. ואכן בכל דור, פרק זמן היסטורי משמעותי, יש אדם שמחולל ומתווך את קשיי הדור והדילמות שאיתן הוא מתמודד, דילמות ערכיות לרוב, ופותר אותן בדרך מקורית, שמלחימה חדש עם ישן. פעמים רבות הדרך הזו שפורצת את הקיבעון הוותיק יוצרת התנגדות חריפה.
אך לאחר שמפלס ההתנגדות יורד, או שמתרגלים אליו, הוא מחולל שינוי אדיר ביחס ובתודעה.
כך למשל היה הבעל שם טוב, כשניסה להביא את הציבור שנותר מאחור, אלה שחברת הלומדים הליטאית, מפלפלי הסוגיות לא ראו את צורכיהם. המהפכה שלו סחפה תנועה רחבה של חסידים שנוהים אחרי רבנים ומנהגיהם, והובילה אותם אל עבר עבודת ה' שאינה מצריכה רק כישורי שינון והיפוך בסוגיות אנא ואנא, כזאת שהתאימה ליחידים בכל דור, אלא היא שברה את המוסכמה ופתחה פתח לרבים.
החסידות הייתה תנועת אוונגרד שפרצה החוצה ונתנה טעם החדש ליהדות, בעידן בו אירופה התמודדה עם צמיחת ההשכלה מצד אחד והיהודים התמודדו גם עם רדיפות קשות מצד שני, וכן שינוי של עיור ותיעוש. הבעל שם טוב וחסידיו ענו על צרכי השעה.
כך היה גם לפני הבעל שם טוב, הרמב"ם וכתביו שענה והעניק משמעות לפילוסופיה היוונית שהתדפקה על הדלתות. סידר את בעיות הדור. רבי סעדיה גאון, וכל הגאונים שעמדו בכל דור ודור ויצרו שינוי והתאמה של המורשת של היהדות עם אתגרי אותה תקופה. חז"ל שנשאו ותיווכו את חורבן הבית לעבודת בתי הכנסיות ועוד ועוד.
בין הגלות לארץ ישראל
המחולל האחרון בנושא הזה היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. האיש שעמד כענק בשער, בין הגלות לארץ ישראל. בין צמיחת הלאומיות האדירה והרצון לבנות בית לאומי, המלווים בחילון, לבין היהדות השמרנית. הוא הלך נגד הזרם ובגדלותו התורנית הצליח ליצור סינתזה בין הישן לחדש, הראה שהמושגים הישנים בהם נבחנים הרע והכפירה כבר לא רלוונטיים למציאות הזאת של חזרת העם לארצו. הוא ספג על כך קיתונות של בוז, אך חולל תנועה רחבה בעם ישראל.
גם היום הדור נבוך. תקראו להם בבוז 'לייטים'. תקראו להם שבאבניקים, לאותם חרדים שרק למראית עין חרדים ומאחורי התחפושת נוהגים ככל האדם, לעיתים אף בבוטות וגסות יותר. תוציאו את מררתכם וצדקת דרככם בזריקת בליסטראות על אותם אלו שלא מכילים אירועים בהפרדה, או יחס נוקשה ופטרוני לנשים. זה בסדר, תמיד היו את אלו שאחזו בחוזקה במוכר, עד שאצבעותיהם היו כחולות ממאמץ.
אבל עם יד על הלב, יש כאן המון דילמות ערכיות, שהחינוך בישיבות התיכוניות ובתנועות הנוער, כבר לא מספקים רבים. יש כאן עולם מעורב, טכנולוגי, עם קדמה והתפתחות במדעים המדויקים ובמדעי הרוח, ובצמיחה הרגשית והחברתית, שמצריך תשובות יותר מהספר 'בראשית ברא' של פרופסור נתן אביעזר עם כל כבודו וחשיבותו, ושאר ההדרכות האמוניות, חינוכיות שהיו עד עתה.
אם לומר את האמת, מרבית הדתיים, מצליחים להכיל מורכבות ושוני, והקשר ליהדות אצלם, הוא כן קשר אותנטי עם חוויה היסטורית עתיקת שנים שנוגעת בזהות הפנימית של כולנו כחברה יהודית ודמוקרטית שחיה בציון.
מי יצור סינתזה בין הערכים המתנגשים?
הדילמות שאיתם מתמודדים צעירים ומבוגרים, נוגעת לסוגיות שונות. צמיחת הפמיניזם בעשור האחרון, שעל אף ההתנגדות כבש את החברה הדתית לאומית בסערה. כבר אי אפשר להתייחס לנשים ככאלו הנמצאות מאחורי הפרגוד וטובות רק בשביל לזרוק סוכריות ולחתוך קוגלים לקידושים. כך גם היחס לסוגיית הלהט"ב ועוד. כל אלו שינוי עד מאוד את התבניות, ואת המתח הזה אנו מוצאים בחילוקי הדעות ובפער בין מה שמוגדר "חר"דלים ללייטים" שהולך ומרחיק לכת עד שכמעט אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
יש שיגדירו זאת ישר כנפילה, 'ניאו- רפורמיות', אבל חסר מישהו שיראה קדימה, שינסה לתכלל וליצור סינתזה בין החדש ליישן. כמו אלו שנלחמים מלחמת חרמה נגד הסמוטראפונים והמחשבים, בעידן בו אנחנו רק בתחילת הפיתוחים בעולם המחשוב והבינה המלאכותית שהולכת וצועדת קדימה.
אז יש מצד אחד את אלו שזורקים כנשוכי נחש את 'האיומים החדשים' ומסתגרים בד' אמותיהם, מנגד יש את אותם שלוקחים הכל במלא פה, ואולי זורקים על הדרך את החוצה את המחמירים דווקא, והצורך הוא הסינתזה. כי צריך מי שילחים את הקצוות, יפתור את השבר ויוציא לדרך חדשה.
ואולי לא יהיה זה מישהו, אולי מישהי, ואולי, בדור הזה, בארץ ישראל לאחר שנות הגלות הארוכות והנוראיות, המלאכה נעשית על ידי הציבור, והתהליכים הפנימיים שהוא עובר, ללא תיווך של אדם אחד, גדול ככל שיהיה. לאותה גישה המדברת על כך שהמשיח זו תקופה ולא אדם ממשי, בטח לא כזה עם זקן וחמור מודל 2020 לפני הספירה- זה מסתדר יופי
