הרב עידו פכטר פרסם מאמר בו הוא מסביר את המעבר שלו מכיפה סרוגה כחולה לכיפה סרוגה שחורה. מעבר זה הוא עשה כאקט של הזדהות עם האורתודוקסיה המודרנית על פני הציונות הדתית שדבקה בתורת הרב קוק, הרב צבי יהודה, שהוא חש שהוא לא מזדהה עם המנהיגים שמייצגים אותה ועוד.

האמת היא ששנים רבות אני משתעשע עם המחשבה הזו, אולי לחבוש רק קסקט, אולי כיפה מצמר אחר ועוד. אך פעם אחרי פעם אני חוזר ומכריע להישאר עם הכיפה הסרוגה הרגילה.

בדיוק בגלל הסיבה שבגללה הרב עידו מחליף את הכיפה, אני נשאר עם הכיפה הסרוגה.

ביום שישי האחרון בעודי נמצא בבוקר לימוד הורים וילדים בישיבת 'שפע' יחד עם בני, למדתי עם הבן שלי את המקורות שחילקו בישיבה לכבוד בוקר ההורים וילדים, מקורות שנבעו מעולם המדרש ועולם החסידות על תשובה- מקורות שעסקו במורכבות ולימוד זכות.

לאחר שסיימנו את דף המקורות פתחתי איתו 'אורות התשובה' בפרק על הכרחיות התשובה. למדתי איתו את הפרק, שנושא מסרים של אמון באדם, בעולם, במסע לעבר הטוב ושמתי לב איך למרות כל המקורות הנפלאים מעולם החסידות, מי שהכי מדבר את המקום הטבעי שלי וגורם לי לשלום פנימי, זהו אותו ספרון שעברתי עליו המון פעמים של 'אורות התשובה'. לא כל פרט בו הופך להיות מרכז עולם התשובה שלי, לא כל פרט בו אני מדגיש, ברור לי שצריך הרחבות, אבל הוא המרכז.

אני בשנים האחרונות מלמד שיעור בכתבי הרב סולובייצ'יק, כל שנה אני לומד עם התלמידות במדרשת לינדנבאום את איש האמונה- קול דודי דופק, איש ההלכה- ובקשתם משם, שנה שנה. לפני כן לימדתי אותו בישיבת 'אורות שאול' וגם שם הוא זכה לעדנה.

השיעור הוא מטלטל, הוא מראה דרך מחשבה שאינה הרמונית כמו כתבי הרב קוק, הוא מוסיף המון לעולם של הלומדות והלומדים- בכנות, בחשיפה האישית של הרב סולובייצ'יק, אבל בסוף כולו כמנהל דיאלוג עם תורת הרב קוק שתמיד נמצאת ברקע.

אני זוכר שהרב שגר פירסם את 'כלים שבורים', את היום בו שמתי את ידי על הספר, עמדתי בחנות 'מוריה' תחת ישיבת הכותל וגמעתי את הספר בבת אחת בעמידה במקום בשעה של קריאה. הספר עשה עלי כל כך הרבה רושם עד שהשם השני של הבן שלי הגיע מכך שלעורך הספר קראו אודה- יה ובעקבות הספר התאהבתי בשם.

במבט לאחור, כשאני מנתח מה כל כך תפס אותי בספר, אני מבין שזו הייתה היכולת להצמיח מחשבה חדשה נועזת מתוך הבית פנימה, מתוך העולם הפנימי של הרב קוק, מתוך ההתכתבות איתו. רב נחמן מתכתב עם הרב קוק, ניטשה מתכתב איתו, הרב שגר מתכתב איתו והכל מתוך שפת האם.

והאמת היא שזו השפה בה אני לא חש מהגר, בה אני חש שהמילים שלי הן הכי מדויקות, הכי זורמות. אני יכול לומר באותה השפה דברים שאולי ממש סותרים דברים של אחרים שדוברים את אותה השפה, אבל זו השפה שלי.

הכיפה הסרוגה היא הסמל לשפה הזו ועל אף שאני מסכים עם רבים מהדברים שכתב הרב עידו, היא יציבה על הראש שלי. ובדרך קוקניקית קלאסית אומר שהיא גם מכילה ומכניסה לבית פנימה את הכיפה הסרוגה שחורה שלו, גם את אלה בלי הכיפה בכלל וכל מה שנמצא באמצע ביניהם ובקצוות מעבר להם.

=======

הכותב הוא ר"מ במדרשת או"ת לינדנבאום מבית 'אור תורה סטון'