פרשת עקב: איך אפשר לאכול את כל העמים?

"חכמה בגוים תאמין" – במצב כזה הציווי "לאכול" את העמים הופך לברכה. תפיסה זו דורשת ביקורת עצמית גבוהה היודעת לסנן את הטוב מהרע, וכל זאת מתוך משקפיים של תורה, מתוך ספר חיינו הנותן מבט נכון לכל אתגרי החיים

פרשת עקב: איך אפשר לאכול את כל העמים?
  (צילום: שאטרסטוק)

פרשת השבוע 'עקב' היא המשך נאומו של משה, המשלב בין דברי תוכחה, איזכור החטאים שביצעו במדבר, דברי עידוד לקראת הכניסה לארץ המובטחת ותיאור מרנין לב על אופיה המיוחד של הארץ.

תחילת הפרשה מתארת מציאות בה עם ישראל שומע בקול התורה והמצוות. מעבר להשפעה הרוחנית שמתרחשת בחיי האדם והאומה, מתברר בפרשה זו כיצד העולם הטבעי מושפע ומעוצב על פי התודעה הרוחנית. קיום התורה והמצוות מוביל לפריה ורביה, טל ומטר, ברכה באדמה וביבול ובריאות איתנה.

בתוך תיאור חיים אוטופיים מעין אלה, מוסיפה התורה ציווי הנוגע לעמים הסובבים את בני ישראל: "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם". התורה מצווה את עם ישראל "לאכול" את כל העמים העלולים להזיק לצביון הרוחני בארץ ישראל. התורה נוקטת דווקא בלשון "אכילה", והדבר דורש בירור – וכי לא יכולה הייתה התורה להשתמש במילה "והשמדת" או "וכילית"?

הפועל "אכל" במשמעות זו מופיע גם בספר ישעיה: "חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ" (סא, ו), וכן בספר תהילים: "כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ" (עט, ז). מלשון הכתובים עולה שהפועל "אכל" מלמד על ניצחון, לעיתים של עם ישראל ולעיתים של אומות העולם. לפי זה, הציווי המשתמע מפרשתנו הוא לכלות ולנצח את האומות הרשעות, כדברי האבן עזרא: "מצוה הוא לכלותם כאוכל לחם", וכן כתב רבינו בחיי: "תכלה אותן ותאכלם כלחם".

עד כה הסברנו מהו הפועל "אכל" בהיבט הפרשני. עם זאת, עדיין לא ברור מדוע השתמשה התורה דווקא בפועל זה, ומה הטעם שציווי זה מופיע בין הברכות?

ברובד עמוק יותר פעולת האכילה מבטאת לקיחה של עצם זר חיצוני, הכנסתו למערכת החיים של האדם והעלאתו למדרגה גבוהה יותר. הציווי הראשון שמקבל האדם הראשון בגן עדן הוא: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". מדוע יש לצוות על האדם הראשון לאכול? מפני שאכילתו של האדם הראשון מרוממת את כל מדרגות החיים. האדם הראשון אוכל ירק הנמצא במדרגת צומח, אך כניסתו של המאכל לגופו של האדם הראשון מרוממת את המאכל למדרגת קודש.

בשלב הראשון התורה מצווה את עם ישראל לכלות את כל העמים המצויים בארץ. אולם במבט עמוק יותר ובשלב רוחני מפותח יותר, התורה מצווה אותנו "לאכול" את העמים המצויים בארץ. כאן ה"אכילה" פירושה העלאה והגדלה של תרבות חיצונית וזרה. כשהרוח הישראלית גדולה ורחבה ישנה אפשרות לקבל ולקלוט עולמות של חכמה ותרבות מאומות העולם, מפני שלא חכמה זרה אנחנו קולטים אלא את מה שקיים בתוכנו, בתוך תורתנו, כפי שכותב הרב קוק:

"העולם הישראלי כשהוא בתמותו, לעולם לא יקבל שום זעזוע חוליני מכל עולם זר, מפני שכל העולמים כולם כלולים בו. ועל כן יכולים בני ישראל להתאים לכל קולטורא (תרבות) שבעולם, ועם זה לנצחה, ולשאוב מתוכה את כל הטוב" (קובץ ו, קמא).

לפי היבט זה, הציווי "לאכול" את כל העמים הוא מדויק. במדרגת חיים כזו אין צורך להשמיד ולכלות את העמים הסובבים אותנו, אלא ניתן אפילו לקבל מהם חכמה, כדברי חז"ל: "חכמה בגוים תאמין" – במצב כזה הציווי "לאכול" את העמים הופך לברכה. תפיסה זו דורשת ביקורת עצמית גבוהה היודעת לסנן את הטוב מהרע, וכל זאת מתוך משקפיים של תורה, מתוך ספר חיינו הנותן מבט נכון לכל אתגרי החיים.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו