הליכוד תמיד הייתה מפלגת ימין- מרכז. ומימינה היו עוד מפלגות. זה לא כינוי גנאי, זו מציאות. ימין- מרכז זו מפלגה רחבה וגדולה יותר.

היו בה גורמים ימניים ושמרניים יותר- דוגמת יריב לוין שלאורך שנים עקבי בעמדותיו הללו, או משה ארנס. והיו בו כאלו שנוטים מרכזה יותר. מיקי איתן דוגמה בולטת גם צחי הנגבי שמאז החל על הגג בימית עבר כברת דרך, הגיע לקדימה וחזר הביתה.

אחד השינויים הגדולים בליכוד היה המפקד שעשה משה פייגלין (זה שטולפים עליו שהוא איש שמאל; שתומך בטראנספר, כיבוש עזה וריבונות מלאה ומוחשית בהר הבית..). מנהיגות יהודית הכניסה בייס ימני חזק שקידם חוטובליים ולויניים על פני בני בגיניים ומיקי איתניים. ודבר נוסף שזה גרם לכל אופורטוניסט, או ליכודניקים מהמרכז, כאלו שבאו בכלל לקדם עסקים קטנים, או פריפריה, להישמע כמו הרב לוינגר כדי לנצח בפריימריז.

מפלגת ימין מרכז היא גדולה יותר, יכולה להיות מפלגת שלטון ולהכיל דעות מגוונות יותר ממפלגה אידאולוגית בדרך כלל.

ההתנתקות, הקמת קדימה, אולמרט וטילים על הדרום יצרו גם בציבור תזוזה זוחלת ימינה.

בנט ושקד שבאו והפיחו חיים בבית היהודי, אתגרו בכל פעם את הליכוד מימין. וגרמו לקרב מי יותר ימני. בשונה מחנן פורת וצבי הנדל הם גם לא הסתירו את רצונם להחזיק בשלטון ביום מן הימים. על כך תוסיפו את התקופה שעבדו השניים בלשכת נתניהו שיצרה איבה אישית בין הצדדים ותקבלו דיון בלתי ענייני מצד בלפור לגבי שקד ובנט- גם מתחרים על אותו בייס, גם מאתגרים בשל השאיפות שלהם, וגם מִשְׁקָעִים בגינם לדוגמה הפיצו בלשכת נתניהו על הקינוחים הלא כשרים לכאורה של גילית בנט, וטיסה ממשלתית אחת שהשרה שקד הייתה צריכה לטוס בנפרד ללא כל הממשלה בשל אותם יחסים עכורים.

לכן הדיון והקרב הפוליטי הזה הוא לא ענייני בכלל. האמירה בפוליטיקה הכל אישי מזמן לא הייתה רלוונטית יותר.

נחזור למהות- הצעד האחרון של בנט ושקד שכשל במבחן הקלפי, היה צעד שניסה (כמו שקורה פעמים רבות), לקחת את האידאולוגיה מימין למרכז, בתנועה כזו לרוב אתה מאבד את הקשר עם הגרעין האידאולוגי- כי ככל שאתה מרחיב את תפיסת העולם אתה או מאבד את הבייס, או מאבד את הקהל הרחב. הם כנראה אבדו גם מזה וגם מזה. בעיקר במובן הדתי העמוק יותר ופחות במובן ה"ימני".

מימין תמיד מזכירים להם שבתקופתם בממשלה פונו למשל עמונה ונתיב האבות ועוד. וכאן המבקרים לא עושים הבדל בין החלטות מדיניות, כגון אוסלו, הסכם חברון, והתכנית עם השם הכי אבסורדי- ההתנתקות, לבין החלטות שיפוטיות. ואין זה המקום לפתוח את סבך היחסים של הימין עם מערכת המשפט בטח לא בכמה מילים.

שקד ובנט הבינו בדרך הקשה שצריך לחזור לבייס, וכפרודים החיים יחד בבית אחד בשל אילוצים חיצוניים. המאחד את כולם הם סוגיות ימין- מדיני מסורתיות, הקו המפריד הם סוגיות הדת והמדינה. הליכוד מצאו את קו השבר וחוגגים כמוצאי שלל רב כאילו זה שבר בסוגיות המדיניות, או האמון והדרך, ולא בסוגיות הדת והמדינה אותם גם הם עצמם מנסים לטאטא מתחת לשטיח וליברמן מנסה לאוורר אותו מתחתם. נשף מסכות שכזה.

כדי להחזיק בהגה השלטון אתה צריך מנעד רחב שנוגע במיינסטרים הישראלי- הליכוד לאורך השנים הצליח לגעת בו כשפעם הוא פנה מהמרכז שמאלה ופעם ימינה. מפלגת שלטון צריכה לתווך לציבור את תחושותיו ולשמור על ההגה בכיוון הכללי עליו הצביעו. האתגר שלקחו עליהם בנט ושקד הותיר אותם חשופים בצריח- מול ההפגזות של הליכוד והמתקפות של עוצמה יהודית וזהות.

בנט ושקד אם וכאשר יצליחו להיות מפלגת שלטון מינסטרימית יבחנו על דבקותם בדרך לצד הפרגמטיות שתצטרך ועד כמה תצטרך. בינתיים המתקפות מתומכי הליכוד ברשת הן צביעות מדהימה.