בשבוע שעבר יצאתי לחופשה בקפריסין, עם כרטיסים שהוזמנו הרבה לפני הפרשיה שהייתה לא הייתה, וההחלטה על מועד סגירת הרשימות לכנסת. אז הנה כמה תובנות מהטיול בכלל ובצל האירועים:

ניתוק

נתחיל מכך שלהתנתק כמעט לחלוטין מהפלאפון, דהיינו מהוואצאפ, פייסבוק, סטורי וחדשות, זו משימה לא פשוטה כלל עבור האדם הממוצע, קל וחומר למי שעוסק ברשתות חברתיות וחדשות, קל וחומר ביומיים העמוסים של סגירת הרשימות לבחירות.

בדיעבד, לאחר לילה לבן לאחר החזרה לארץ, בו נכנסתי לכל ההודעות הפוסטים והחדשות, הבנתי שכדי לצאת לחופשה מספיק לנתק את הפלאפון לשלושה ימים. נסו את זה, אפשר להישאר בבית ועם אותה השגרה, רק בלי להיות זמינים בטלפון, להתנתק מהחדשות וההתראות הקופצות, חופשה חלומית.

 

קיבלתי עשרות תגובות- איך אתם נוסעים לשם?

לקפריסין יצאתי עם עוד שני חברים, בני נוער, בגיל 17, נורמליים לחלוטין. עם פרסום אותה הפרשיה, קיבלתי עשרות תגובות מהמשפחה והחברים, איך אתם נוסעים לשם? מה תעשו שם? איך ההורים נותנים לכם, וכדומה. וכאן אשים דגש על הנקודה הזאת: רוב הנוער הוא בריא בנפשו ובגופו, ומסוגל ליהנות גם בלי להגיע למציאות של מעשים מגונים.

אותו מעשה שהיה או לא היה לא קרה בהתפרצות של הרגע, כדי להגיע לסיטואציה הזו היה צריך להגיע לאותם מועדונים, כדי להגיע למועדונים צריך לחפש אותם, כדי לחפש צריך להכיר מה זה אותם מועדונים, אנחש שהתהליך הזה לא קרה תוך ימים ספורים, זו תרבות, אומנם נישתית, אבל שקיימת כבר בארץ, ורק הגיעה שם לנקודת קיצון.

לפני כמה שבועות פרסם אחד מאנשי התקשורת טור בו כתב כי איך מצפים שלא יקרו דברים כאלה, שתוכן ומסרים דומים מגיעים לילדים ולנוער דרך הסרטים והמדיה, ברעיון הוא צודק, מי שמגיע מתרבות כזאת בארץ, כל מה שהוא צריך זה ריחוק קטן כדי להגיע למעשים עצמם, נער שבביתו תרבות ותוכן כזה נחשב לגיטימי, שלא יתפלאו שעושה זאת בפועל. וכן להיפך, נוער המגיע מבית בריא, ובעל שכל ישר ונפש בריאה, שלא צורך את התרבות הזאת, בכלל לא יעלה בדעתו להגיע למקומות האלו, מהסיבה הפשוטה שהוא לא קשור לתרבות הזו כלל. אז אנא, אל תכלילו את הנוער כבעייתי ושפל,  חפשו את התרבות המגיעה מהבית.

כששדה התעופה מרגיש כמו בית כנסת

סרוגים בחו"ל, איך אנחנו אוהבים את זה, לפעמים כל חווית החו"ל סובבת סביב העניין הזה. הציבור הדתי לאומי הוא בעל חוש מפותח לזהות את חבריו לשבט, החל מכך שבאזור אירופאי שקט נשמעת קריאה רמה לילדה בשם איילת, ועד זיהוי בים לבגד ים צנוע סטייל אמריקאי עם כובע קייטנת גיל וגל. את הטיסה חזור לקחנו לשישי בבוקר, על מנת לא להישאר שם בשבת, השהות בשדה התעופה הקטן החלה להרגיש כמו קידוש בבית הכנסת, כשעוד ועוד דתיים רצו להספיק את הטיסה לפני שבת, ונפתחו שולחנות בתי הקפה לשלל הבמבה והביסלי, תפילת מוסף של חודש במטוס, עם חוויה דתית מושלמת של הילד שבוכה לאביו שרוצה שוקולד יש מאין, כמעט ויכולתי לדמיין את האנשים מחפשים לאן לצאת באמצע התפילה…

ואסיים עם כמה נקודות ביקורת עבורנו הציבור הדתי בחו"ל:

נקודה ראשונה, אם אתם לא קונים באותו בית הקפה מטעמי כשרות, אל תשבו לאכול שם את הסנדוויץ שהבאתם, לא ראוי ולא מכבד.

נקודה שנייה, בין הקפיצות לבית חב"ד הסמוך, שמתי לב כי הנוכחות הדתית בזמן הארוחות הייתה גבוהה מהזמן התפילות. חשבון נפש.

ונקודה שלישית ואחרונה, צאו לרחובות העולם עם הכיפה הסרוגה בגאווה, לא צריך להסתיר אותה. ובינינו, יותר קל לזהות אתכם ככה

 

דורון בלוך, בן 17, תלמיד ישיבה תיכונית 'חורב', עיתונאי ויועץ תקשורת