פרשת מטות: "ככל היוצא מפיו יעשה" - חוזים יש לכבד - סרוגים

פרשת מטות: "ככל היוצא מפיו יעשה" – חוזים יש לכבד

הגם שדיני הנדרים עניינם בתוספת שאדם מקבל על עצמו למרות שכלל אינו מחוייב לכך, ראוי ללמוד ממנה עקרונות בכיבוד הבטחות וחוזים. דבר תורה לפרשת מטות

פרשת מטות: "ככל היוצא מפיו יעשה" - חוזים יש לכבד
  (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

פרשת מטות. ענייני ה'נדרים' ו'השבועות' מוסבים לעניינים "שאדם מקבל עליו מרצון", כאשר "התורה מיפה את כוחנו להעמיד עלינו מצוות כדי שנקיים כהלכה את מצוות התורה" [רש"ר הירש במדבר ל,ב]. כלומר הנדרים והשבועות הם כח שמוענק לאדם ובאמצעותם הוא יכול לאסור על עצמו דברים שבמהותם הם מותרים.

אחד המאפיינים החשובים של דיני הנדרים והשבועות הוא האזהרה המופיעה בפסוקים "ככל היוצא מפיו יעשה" [במדבר ל,ג], "מוצא שפתיך תשמור" [דברים כג,כד] מפסוקים אלו דורשים שתי מצוות, האחת מצות עשה לקיים כל התחייבות שיצאה מפיו של המתחייב, והשניה מצות לא תעשה שלצידה עונש ולפיו אל לא לאדם להפר את ההתחייבויות שנטל על עצמו. [רמב"ם הלכות נדרים א,ד-ה]. הגם שדיני הנדרים עניינם בתוספת שאדם מקבל על עצמו למרות שכלל אינו מחוייב לכך, ראוי ללמוד ממנה עקרונות בכיבוד הבטחות וחוזים.

במשפט המודרני כאשר משרטטים את פירמידת הנורמות, אנו מוצאים בתחתית המדרג את החוזים הפרטיים. החוזה הוא מערכת כללים ונורמות מחייבים ששני בני אדם או יותר מקבלים על עצמם. מכאן גם שצד לחוזה שלא עמד בהתחייבויותיו החוזיות וגרם במעשה או במחדל להפרת החוזה, מקנה לצד הנפגע אפשרות לדרוש סעדים בגין הפרה זו.

מוכנים להפר את החוזה ולשאת בתוצאות

לא פעם אתה מוצא צדדים לחוזה שנכונים להפר את התחייבותם המפורשת וגם לשאת במלוא הנזקים והפיצוי בגין הפרתם. תפיסה זו מוטעית ביסודה, והגישה הבריאה והנכונה היא הגישה אותה ביטא השופט ברק "שחוזה יש לקיים ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו – כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם…מן הראוי לראות בהבטחה המעוגנת בחוזה משום אינטרס מוגן. יש לחזק את החוזה ולהגביר את כיבודו…אם יש דבר הפוגע ביציבות המסחרית, הרי זה הפרת התחייבות חוזית ולא כיבודה" [ד"נ 20/82].

האינטרס המוגן של כיבוד ההתחייבויות שהוחלפו בין שני צדדים מושתת בעולמה של ההלכה על שני אדנים המוסרי והמשפטי. בפן המוסרי הנחת המוצא ביחס לאופיים של עם ישראל מצוי בקביעתו של הנביא צפניה אשר משמיענו "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב" [צפניה ג,יג], רש"י לומד מפסוק זה שביסוד היחסים בין שני צדדים עומדת עקרון ההסתמכות כאשר הנחת המוצא שאדם עומד בדיבורו [רש"י בבא מציעא שם, דב"ה משום] ואין אדם מדבר אחד בפה ואחד בלב [בבא מציעא שם].

את הפסוק "הין צדק" מבאר האמורא רב יהודה בתלמוד "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק" [בבא מציעא שם]. ומרחיב את דבריו רש"י, מפרשני התלמוד "כשאתה מדבר הן או לאו, קיים דבריך והצדק אותם" [רש"י בבא מציעא שם]. במדרש מובא "והישר בעיניו תעשה זה משא ומתן מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה" [מכילתא בשלח -פרשה א]. את החובה המוסרית היטיב לבטא ולסכם ר' יונה בספרו 'שערי תשובה:

"המבטיח את חברו להיטיב עמו, וישקר דבריו, וישים לאל מילתו, כי אחרי אשר אמר להיטיב עמו בלשון הבטחה, ובטח בו לב חברו, אין לו לחלל הבטחתו, כי זה דרך שקר, והוא כאדם עבר ברית,… וכן האומר לתת לחברו מתנה מועטת, אף על פי שלא הזכיר לשון הבטחה… וכן מי שמתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם, והנה הוא כמתהלל על נדיבותו בזה, הנה זאת כמו הבטחה, ולא נכון שישוב מדבריו אחרי שהתכבד והתהלל בדבר, כענין שכתוב: "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר" (משלי כה, יד). פירוש: כמו שיצטערו בני אדם אחרי בוא סימני הגשם, ולא בא הגשם, כן עניין איש מתהלל במתת שקר. כי מה שהתהלל בדבר, סימן קיום הדבר, על כן יצטער האיש שהבטיחוהו על המתנה, כי הכזיב תוחלתו" [שערי תשובה ג,קפג].

"נשאת ונתת באמונה"?

בהיבט המשפטי אנו מוצאים את העקרון אשר קובע "הנושא ונותן בדברים בלבד הרי זה ראוי לעמוד לו בדבורו,… וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר… הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו [רמב"ם הלכות מכירה ז,ח; כך פוסק גם הטור חושן משפט, רד,יא; ובשולחן ערוך, חושן משפט רד,ז] ועוד מוסיף הרמב"ם ומלמדנו שהאיסור של מחוסר אמנה קים רק במקום בו הצד השני הסתמך על ההתחייבות של המפר [רמב"ם הלכות מכירה ז,ט].

ראינו עד כמה גדולה וחשובה גם בעולמה של משפט עברי החובה המוטלת על האדם לעמוד בהתחייבויותיו ועל חשיבות הצורך להתנהל באמונה, כדי להמחיש עוד יותר את גודל החובה ועד היכן כוחה מגיע אנו יכולים ללמוד מהתלמוד הבבלי אשר מפרט את השאלות שצפוי אדם להישאל בבית דין של מעלה אחר שיסיים את ימיו בעולם הזה. השאלה הראשונה שהוא ישאל "נשאת ונתת באמונה" [בבלי שבת לא,א] רק לאחר שאדם נשאל עמידתו בהתחייבויותיו הוא נשאל האם הוא קבע עיתים לתורה.

==

אלישי בן-יצחק, עו"ד בעלים של משרד עורכי דין ומרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט'

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
6 תגובות - 6 דיונים מיין לפי
1
קדושת ההתחיבות
דן | 26-07-2019 7:02
הנאה צרופה
2
ישר כח
שלי | 26-07-2019 9:04
מעניין מאוד מחכה כל שבוע לטור
3
חובה מהתורה לקיים נדר .מהיהדות ? לא חייב
גבריאל מבית שאן | 26-07-2019 10:26
הקשקשן לא הסביר .איך שלושה אנשים מתירים נדר שאסרת על עצמיך .ואשר אלוהים אמר חובה לקיים .זו תורה וזו יהדות לא עלינו
4
תושב חכם
אחד התושבים | 26-07-2019 18:41
שבת שלום ומבורכת
5
התרת נגרים
עמירם החילוני מגדרה | 27-07-2019 23:25
התורה אומרת נדר חייבים לקיים עד שבאו גאוני הדור הנבובים ווהכריזו בלא בושה בערב יום הכפורים בבית הכנסת כל נדרי לא נדרי ושבויי לא שבועי כולם בטלין .אנחנו קובעים את ההלכות יש תורה חדשה וקוראים לה יהדות .ולאלה מנשקים את היד ומשלמים משכורות עתק על חשבוננו
6
על אילו הסכמים מדובר?
palmoni777 | 05-08-2019 8:37
01 "רְאוּבֵן שֶׁהִשְׁבִּיעַ לְשִׁמְעוֹן וְעָנָה אָמֵן. אוֹ קִבֵּל הַשְּׁבוּעָה וְנִחַם שִׁמְעוֹן עַל שְׁבוּעָתוֹ וְנִשְׁאַל עָלֶיהָ. אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי רְאוּבֵן שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע רְאוּבֵן אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִשִּׁמְעוֹן אוֹ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ שִׁמְעוֹן וְנִחַם וְנִשְׁאַל לְחָכָם אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה. וַאֲפִלּוּ הָיָה שִׁמְעוֹן קָטָן אוֹ עַכּוּ''ם אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו כְּדֵי שֶׁיֵּדַע הַנִּדָּר שֶׁהִתִּיר זֶה נִדְרוֹ אוֹ שְׁבוּעָתוֹ וּלְפִיכָךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ אוֹ יַהֲנֶה לוֹ: אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּרַבִּים. וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְנִחַם הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל עַל שְׁבוּעָתוֹ וּמַתִּירִין לוֹ" במילים פשוטות. ראובן, השביע את שמעון על חוזה, בה' אלהי ישראל. עכ"ז למרות מחאת ראובן, שמעון יוכל לישאל על שבועתו. ודיי בכך שבשיא החוצפה יתירו את שבועתו בפני ראובן. רק כדי, "שֶׁיֵּדַע הַנִּדָּר שֶׁהִתִּיר זֶה נִדְרוֹ אוֹ שְׁבוּעָתוֹ וּלְפִיכָךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ אוֹ יַהֲנֶה לוֹ:" וכדי בזיון וקצף!