לכאב של הקהילה האתיופית נחשפתי במחאה לפני מספר שנים.
באפריל 2015 הייתה מחאה בעקבות פרסום סרטון המתעד תקרית בחולון, בו נראה שוטר יס"מ ומתנדב מכים את דמאס פיקדה, חייל ממוצא אתיופי.
בבוקר שלאחר המחאה הלכתי לתפילה. בדרך פגשתי בנער משוטט. הוא היה שיכור לחלוטין. הוא ניגש אליי ואמר לי; "הרב אני אוהב אותך! אני אוהב אותך כי אתה אוהב אותנו האתיופים". ואז הוא בכה ושאל; "אבל למה כולם שונאים אותנו?". ואני חיבקתי ונשכתי את השפתיים.
לא תמיד אנחנו שמים לב לקשיים שהעדה הזו עוברת.
לפני 15 שנה, באחד הבקרים כשהבן שלי יצא לחופשה מהגן, הוא הגיע הביתה עם חבר יחד איתו. ילד חמוד מהעדה האתיופית. הילד ביקש פרוסה עם שוקולד. כמובן שהכנו לו. לפתע הוא יצא מהבית, ואחרי כמה דקות אנחנו שומעים דפיקות בדלת; הילד חזר ואיתו חבורה שלמה של ילדים שביקשו סנדוויץ'.
זה לא שלא היה לו אוכל בבית, ודאי שהיה. אלא שבחופש ההורים שלו עובדים, ובניגוד למשפחות ותיקות, העולים עובדים כעובדי קבלן כמעט בלי זכויות. הם יוצאים לעבודה מוקדם בבוקר וחוזרים מאוחר ואין לילדים איפה להיות. והילדים משוטטים ברחובות, לא רק בחופשים, אלא גם בשגרה בסיום יום הלימודים, הם מסתובבים עד שההורים מגיעים הביתה.
בשכונה שלנו אלתרתי קייטנה קטנה, אך אם הייתה יותר מודעות ממשלתית, משרד החינוך היה רואה אותם והיה יוצר מסגרות יעודיות והמצב הזה היה נמנע.
משבר נוסף שעובר על נער כזה היא הדרך שבה הוא מסתכל על ההורים שלו לעומת ההורים של חברים שלו, שהם פחות שווים. מציאות זו יוצרת מצב עגום, שבמקום שהילד יעריך את הוריו על כך שהם דואגים לפרנסתו, הוא מרגיש מקופח ושונה. והסמכות ההורית בעדה יקרה זו נפגעת יותר ויותר.
כאשר הילדים מתבגרים המצב נהיה הרבה יותר קשה. הבתים בשכונה מאוד קטנים, בחלק מהמשפחות גרים באותו בית כמה דורות, ביניהם הסבא, הסבתא ההורים והילדים. נער ונערה בגיל כזה צריכים פרטיות ואין להם מקום. אז הם יוצאים החוצה, וכדי להפיג את השעמום הם מפריעים לשכנים. השכנים מזמינים משטרה, וגם היא בבעיה, משום שמשטרה יודעת לאכוף חוקים ולא לחנך וזה גם אינו תפקידה, ולכן השוטרים עוצרים את הנערים, וכך נמשכת ההדרדרות. כי אם אתה עצור אתה עבריין, לפחות בעיני עצמך, והדימוי העצמי של אותם נערים מתקבע בצורה רעה.
כשמגיעים אליי אורחים השאלה הראשונה שהם שואלים; "אתם לא מפחדים מהם? מה הבן שלך משחק איתם?". ואז אני שואל אותם "מי זה הם? אתם פשוט לא מכירים אותם, אנחנו אוהבים אותם כי הם כל כך עדינים ונעימים".
לקבל את האחר והשונה זה קשה, אבל זו המשימה שלנו. לנסות להכיר, להיפגש ולשמוע את סיפור חייהם, שבבתי הספר הממלכתיים ילמדו על 'חג הסיגד' ושהמדינה תהפוך אותו לחג לאומי. רק כך הם ירגישו חלק מהחברה הישראלית.
אנחנו צריכים להתקרב ולקרב, ללחוץ על המערכות הציבוריות לראות אותם ולתת מענה לצרכים שלהם .
אני פונה גם לעמיתיי, רבני הקהילות, עלינו להביא קייס לקהילה, לארח אותם, לשמוע סיפורי עלייה. ובעיקר, לעזור לציבור לצאת מהמקום הביקורתי ולהגיע למקום המכיל .
בדיוק כך מקיימים ואהבת לרעך כמוך. זו דרך התיקון האישית והציבורית.
=======
הרב דוד לוי הוא רב בקהילת צעירי 'עיר גנים' בקרית מנחם בירושלים וחבר באיגוד רבני קהילות .
