כמי שעוסק בעריכת ובחקר כתביו ההלכתיים של הרב טל למעלה מעשור שנים, חשבתי שמן הראוי בנסיבות אלו לשתף את הרבים בכמה רשמים שנאספו אצלי במהלך השנים. אין כוונתי לשבח ולפאר, ובימים כתיקונם לא הייתי חולם לפרסם מאמר שכזה. הכוונה היא לאזן ולמתן אמירות שונות שהושמעו בימים האחרונים.

א. כמות הזמן והחשיבה שקודמת לכל הכרעה משמעותית של הרב, היא עצומה. לעתים בלתי נתפסת. לא פעם ולא פעמיים, עסק הרב טל במשך מאות שעות בשאלה הלכתית אחת. את מיטב זמנו הוא משקיע בשילוב לימוד ישיבתי עמוק עם פסיקת הלכה, ואין דבר חשוב ומרכזי מזה בסדר יומו, מזה כארבעים שנה. גם כמות תלמידי החכמים שמתבקשים לייעץ ולחוות את דעתם היא לא קטנה, ולדוגמה, רק לפני שבועות בודדים הרב התקשר לרב אליהו בקשי דורון שליט"א במסגרת בירור הלכתי שעסק בו. לפני שנתיים הוצאנו לאור ספר שלם של שאלות ששאל את הרב יוסף קאפח זצ"ל עם תשובות הרב קאפח. ודוגמה מסוג שונה, לפני מספר חודשים פנה לפרופ' ירחמיאל ברודי הי"ו בבקשה לחוות דעתו בשאלת היחס למקור מתקופת הגאונים שיש לו משמעות מרובה להכרעת ההלכה באחת הסוגיות.

ב. בכל כרך מכרכי 'טל חיים', משוקעים אינספור תיקונים והערות שקיבל הרב מתלמידי הישיבה. במקרים רבים מדובר בשינויים של ממש בגוף הטענות ובהכרעת ההלכה. כנגד כל ארבעת עמודי 4A של 'שיעור כללי' שהרב כותב מדי שבוע, הוא כותב ארבעה עמודים נוספים של התייחסויות לשאלות התלמידים! מציאות זו של השקעה יום-יומית במשא ומתן עם התלמידים בכתב ובקביעות, בהיקף לא פחות מזה של השיעור עצמו, מאפיינת את הרב טל ואת בית מדרשנו, ובעיניי היא מהווה מופת ומודל לפתיחות ולקבלת ביקורת באהבה וברצון. וכך נוהג הרב גם בשיעוריו במסילת ישרים ובשאר ענייני עבודת ה'. דרכו בשיעוריו מעולם לא הייתה דרך של גאווה וחסינות מטעות, אלא דרך של בקשת אמת, קבלתה ממי שאמרה, והודאה על טעויות בפה מלא ובשמחה (גילוי נאות, בשנה האחרונה נעשה ניסיון להאציל סמכויות ולהעביר יותר שאלות למענה של תלמידים וותיקים ופחות שאלות לרב, אך זה לאחר כ-15 שנה של 4 עמודי 4A בשבוע…). זאת מבלי לטשטש את הנחרצות והעצמאות המחשבתית שמאפיינות גם הן את הרב.

ג. ומכאן להיבטים קצת יותר אישיים ולא מוכרים. אחד התפקידים העיקריים שלי כעורך הוא לשבץ במאמרים שיודפסו בספר את כל התשובות שנכתבו. לא פעם מתברר לרב, בעיון חוזר, שהוא דווקא מסכים עם השואל וחוזר בו ממה שענה לו. וכך נוצרת המציאות המשעשעת, שבעומדנו בעריכת מאמר העוסק בגדר החיוב בציצית, בניסן תשע"ח, הרב מחליט שדווקא צדקו התלמידים במה שהקשו עליו באלול תשס"ח, ומה שענה אז, דווקא לא משכנע אותו כעת! מה שגורם להודעה הבאה: 'אנא אמור ליצחק טסלר וליאיר רייס שחזרתי להודות לדבריהם. רק  אם יזדמן לך. לא לטרוח עבור זה. גם אני אשתדל, בע"ה'. השניים, כששמעו את הבשורה, חייכו וקימטו את מצחם בניסיון לשחזר מהם 'דבריהם', שהרב חזר להודות אליהם כעבור עשור…

ד. לא פעם דנתי עם הרב באריכות ולא הגענו להסכמה, וכבר התייאשתי מהדיון. אבל הרב לא וויתר, הוא התעקש שאנסה עוד פעם להגדיר מה ה'נקודה' בדבריו שלא מקובלת עליי, וכשלא הצלחתי, ביקש שאחשוב ואענה מאוחר יותר – כל כך הייתה ועודנה חשובה לו דעתי כעורך הספר, ולא מגדלותי אלא מגדלותו. הנה למשל מייל שקיבלתי מהרב ב-11 באפריל 2012, הייתי אז עורך צעיר ומתחיל, בן 23 בלבד, וזו לשונו: 'רציתי לבקש שאם אינך מסכים איתי עדיין בענין הריטב"א, אנא סתור את דבריי, ואל "תוותר" לי'.

ה. והנה תמלול מתוך שיחת טלפון עם הרב מג' אייר תשע"ו, בנוגע לדיון לא הלכתי שהרב השתתף בו: 'הרב: רציתי לשאול אם אפשר שתיקח על עצמך את המשימה לנסח את התגובה ואני אעבור אחריך ואשלים את הדברים […] דוד: אפשר לנסות. אני רק מעיר שבשונה מההלכה, פה אין לי הזדהות מוחלטת של 100 אחוז או קרוב לכך, עם דברי הרב. הרב: אני ממש לא רוצה שתכתוב דברים שאתה לא שלם איתם. אתה מעדיף שמישהו אחר יעשה? דוד: לא, להיפך. אני שמח מאוד לעשות את זה. אני רק מתלבט מבחינת העניין עצמו אם כדאי שזה ייעשה על ידי. הרב: טוב, ננסה. תכתוב מה שאתה יכול ואני אשתדל להשלים את הדברים'. עד כאן (אגב, כשאני קורא עכשיו, אני קצת מתפלא איך העזתי לומר לרב את הדברים בכזו ענייניות, בלי שום הקדמות והתנצלויות… איך לא חששתי שמשהו ביחסים בינינו יתערער (ובאמת כלום לא התערער), איך לא הרגשתי שבתור עורך צמוד אליו אני אמור להחזיק בדעותיו, או לפחות לטשטש את הפער… כנראה הפליאה שלי נובעת מכך שקראתי יותר מדי כתבות בתקשורת לאחרונה…).