אני מבקש שלא תעיזו לחשוב על הפיל הורוד.

כן…על הפיל הורוד המיוחד הזה.

ביקשתי שלא תחשבו על הפיל הורוד לא???

תודו שחשבתם.

בטח אתם שואלים מה קשור הפיל הורוד עם האוזניים הגדולות וצעיף הצמר החמים בצבעי הגאווה הכרוך על צווארו?

שעליו אני אפילו פוקד עליכם שלא לחשוב או לדמיין אותו כלל, כי זה עשוי לפגוע בכם.

תיכף נחזור לפיל הורוד בינתיים אל תחשבו עליו.

מה הקשר לפיל ורוד?

אז מעבר לזה שהפיל הורוד הוא ניסוי פסיכולוגי מוכר הוא גם כינוי גנאי לשדולה של ההומוסקסואלים במפלגה הרפובליקנית בארה"ב והוא גם כינוי לתופעה פסיכולוגית-מיסטית המתרחשת כאשר אדם נחשף לראשונה לפרט או אירוע מסוים בחייו ולאחר זמן קצר מאוד נחשף אליו שוב ללא התערבות מצידו.

באחד ממאמריו פרופ' דניאל כהנמן מתייחס לתופעה כללית שהוא מכנה “אפקט המיקוד” או “אשליית המיקוד” (focusing illusion), שבקצרה סוברת כי התפיסה שלנו לגבי נושאים שונים כגון "האושר" ברגע מסוים, תלויה בהתמקדות תשומת הלב שלנו באותו רגע.

בנסיון לפשט את התופעה אתן דוגמא –

ברגע שאתם מחליטים שאתם רוצים לרכוש מאזדה 3 כחולה פתאום תראו הרבה מאזדות כחולות על הכביש, או כשאתם אבות טריים או ממתינים לתינוק פתאום תראו הרבה נשים בהריון ברכבת, הרבה הורים עם ילדים קטנים בקניון וכו'.

עכשיו אתם בטח יותר מבולבלים מה הקשר בין פיל ורוד ומאזדות כחולות להומוסקסואליות???

רבנים רבים ומנהיגי ציבור בציונות הדתית ובכלל, נמצאים בסוג של הומופוביה לא ברורה והם לא מפסיקים לייצא הצהרות המבקשות להציג את ההומוסקסאלים כסוטים, כחוטאים שדינם סקילה וכבני אדם מקולקלים להם דרושים טיפולי המרה (אולי זה רק אני אבל השם הזה מזכיר לי טיפולים מתקופת האינקווזיציה).

"מלחמת החורמה" של הרבנים יוצרת אפקט חרדה

בלי להתייחס כרגע לסיבות המשפיעות על הנטייה להומוסקסואליות – בין אם מדובר בנטייה מולדת, סביבתית-ביולוגית, סביבתית- פסיכולוגית או משילוב של הגורמים הללו, ומבלי לדון בשאלה האם מדובר בבחירה שניתן להמיר ולשנות- כך או כך, ככל שהקהילה הדתית עוסקת בסוגיה יותר, הרי שהיא מייצרת "מיקוד" לבני הקהילה והופכת אותה לבחינת "פיל ורוד".

מעבר לכך וחשוב יותר, הגישה הזו מקשה מאוד על בני הקהילה בעלי הנטייה השונה להשאר בתוך הישיבות, להמשיך לפקוד את בתי המדרש ולעיתים אף דוחקת אותם ומרחיקה מקהילת הקודש כולה.

כך "המיקוד" והשיח המתעצם של אותם אלה המעורערים בזהותם המינית (וזהו שלב התבגרותי שכיח שצעירים רבים חווים), פוגשים את השיח על "הפיל הורוד" ועצם הדיון מעורר בהן שאלות ותהיות נוספות. כך במקום שיש ואקום ואין הכלה בסיסית, מתפתחת תרבות עצמאית וצומחות "קבוצות תמיכה" אלטרנטיביות ועצמאיות המחליפות את הקהילה החמה ומבקשות לסייע לאותם נערות ונערים שלעיתים מיוסרים ומתוסכלים.

"מלחמת החורמה" של הרבנים ונבחרי הציבור יוצרת אפקט חרדה ופגיעה אוטואמונית וכמו בזכוכית מגדלת ענקית מגדיל גרגיר אורז לסלע אימתני ומפחיד.

כך נוצרת פוביה המעצימה תופעה שולית בחברה ומרחיבה אותה פי כמה וכמה מגודלה האמיתי ונוצרת תחושה כי היהדות בת 3800 השנה ששרדה אינקווזציות, שואה, פוגרמים, מסיונריות נוצרית, שעבודים של עמים ותרבויות שונות, חוששת עד כדי בעתה מצמיתה מתופעה הרלוונטית לאחוזים נמוכים מאוד בחברה הישראלית וכנראה תמיד היתה חלק מהתרבות האנושית.

באפקט מטוטלת, מתעצם השיח בתוך המגזר ומחוצה לו והצהרות הרבנים הופכים למנוף תקשורתי ולחומר בעירה שרק מתדלק את "מלחמת הגאווה" ומלבה התבטאויות נגד פומביות ושאיפה למצעדי הצהרה מתריסים המבטאים קבוצה השואפת להכרה.

גם הפמיניזם הפחיד את היהדות בעבר וכשהפסקנו להלחם בנשים שקראו ליחס שיויוני ( הרב קוק מתייחס לכך בכמה מקומות ואני מבקש לציין דווקא את מכתבו לביתו פרידה חנה ז"ל "ערך האישה והתכונות המאפיינות אותה") והתחלנו להכיל זאת הרי שה"אויב" נעלם ואין מלחמה וכשאין מלחמה אין צורך לשרוף חזיות ברחובות.

לתת מענה לאותם צעירים

במקום להילחם בתופעה חייבים להתמודד איתה ולא לדחות אותה וצריך לתת מענה לאותם צעירים שאין להם ברירה אלא לצאת החוצה מרשות התורה, או מאידך לחיות בשקר.

חשוב לציין, שידוע לי כי הרב קוק בתקופתו אומנם מיעט להתייחס לנושא ובד"כ השתמש בשפה מאוד ישירה ע"מ לבקר את התופעה ולציין את השלכותיה וכפי שנקט בגישה של בדיעבד בנושא זכויות נשים בלימוד תורה שהייתה מהפכה סוערת בתקופתו סבורני כי לו היה נדרש לסוגיה היום היה פועל על לקרב את הנידחים.

כמובן שהיהדות אינה יכולה לצאת בהצהרת תמיכה גורפת או לעודד בקול ברור את ההומוסקסאליות ולתמוך בתהליך בעל השלכות חברתיות ותרבותיות הנוגדות את הנכתב בתורה. אבהיר ואדגיש כי איני פוסק הלכה ואף איני מספיק בקיא בה בשביל למצוא תקדימים או למצוא "קולות" מנומקים. אין לי שום כוונה או יכולת להמעיט בסוגיה הרגישה וגם לא לבקר אף אחד אלא רק להצביע על השלכות התופעה.

יוכלו בעלי הנטייה למצוא את מקומם בבית המדרש

אך עם זאת, לתחושתי, גם אלה החושבים שיש פגם במעשה עצמו, הרי שחייבים הם להצליח להפריד בין החטא לבין החוטא, בין המעשה שיתכן שבפני עצמו מעורר מחלוקת לבין היהודי המחובר ליהדותו ולאלוקיו בכל רמ"ח אבריו ע"י החוט המשולש שלא במהרה ינתק כי בצלם אלוקים ברא אותם.

רק כך יוכלו בעלי הנטייה להמשיך ולמצוא את מקומם בתוך בית המדרש ובתוך עולמה של התורה ולא להיזרק לרחוב או להתרחק, להרחיק ולחפש מזור לנפשם במקומות אחרים.

בעבר היהדות חששה מההשכלה, חששה מהמדע, חששה מביקורת המקרא והרגישה צורך להתנתק מהאבולוציה של דארווין ולהתרחק מקאנט, הגל ואמרסון. אבל הציונות הדתית לא פחדה מאלה ובטח שאינה צריכה לחשוש לקבל את השונה ובטח שלא לפתח כלפיו פוביה.

השתיקה הרועמת דווקא כאן היא בבחינת חטא גם של המחריש בעת הזו ככתוב: "לֹא יֹסִיף, פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ".

________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

גילי (גיל עד) כהן, סופר, מחבר רב המכר "כנפיים" יועץ אסטרטגיה ובעלים של סוכנות הפרסום והאסטרטגיה BRAIN HUB