האם קיימת ספרות ציונית-דתית אמתית? האם ההשפעות, הרגשות, החינוך, התרבות והחברה הצמיחו סופרים שבאים מהשורשיות של הציונות הדתית ושהשפיעו בעיצוב התרבות הישראלית?
לכבוד שבוע הספר יצאנו למסע עם סופרים וסופרות ידועים מהמגזר הדתי לאומי כדי לבדוק: האמנם קיימת ספרות ציונית דתית?
- שבוע הספר 2019 | סיקור מיוחד בסרוגים:
- הסופר יואב בלום: הכתיבה שלי לא דתית בכלל
- לצאת מהמסך: כך תגרמו לילדים לאהוב קריאה
- התוצאות: אלה הספרים הכי אהובים על ילדי ישראל
- המאבקים ברעשים מהכפר הבדואי הפכו לספר מרתק
ראיון עם חיותה דויטש: "מילדות רציתי לכתוב ולא היה לי איפה"
הסופרת והעורכת חיותה דויטש, 58, מתגוררת בנווה דניאל שבגוש עציון. נשואה לשמעון דויטש, אמא ל-5 וסבתא לשמונה נכדים. דויטש למדה באולפנת כפר פינס, ולאחר מכן בבית ספר קולנוע מעלה, אוניברסיטת בר אילן, האוניברסיטה העברית ובמרכז להכשרת מנהיגות יהודית ציונית – בית מורשה בירושלים.
דויטש ידועה בגיוון ספרותי מעיון יהודי-מדרשי ועד רומנים. הוציאה בשנת 2008 את סיפור חייה של נחמה ליבוביץ', ושנה לאחר מכן את קובץ הסיפורים "ככה נראית גאולה". בשנים האחרונות הוציאה שני רומנים: אם אשמע קול אחר (2014), וקרן שמש ביער (2017). ערכה את כתב העת אקדמות, וניהלה את מחלקת ההוצאה לאור בבית מורשה שם ערכה ספרים שונים.
מה הוביל אותך להתחיל לכתוב? "מאז שאני מכירה את עצמי אהבתי לקרוא ואהבתי לכתוב. סיפורים קצרים ראשונים כתבתי כבר בכיתה ג', מילאתי מחברות. בכיתה ה' כתבתי סיפור בהמשכים על עיתון הקיר שהיה בכיתה (להוציא עיתון כיתה מנייר היה כנראה מחוץ לתקציב..) ואני זוכרת את האושר העצום בלראות בכל פעם שתליתי על הקיר את המשך הסיפור, את חברותיי מצטופפות שם לקרוא. כך שספרים תמיד אהבתי, ותמיד רציתי לכתוב כאלה, וקול בתוכי אמר לי שאני יכולה".
עם הזמן עברת לכתיבה יותר עלילתית לאחר ספרות עיונית או מדרשית ברובה: "לגבי הספרות המדרשית – היה לי מדור קבוע באותיות, שנקרא סיפור-מדרש, קראתי בו מדרשים בעיניים קיומיות\ספרותיות, ולימים יצא כספר. תמיד כתבתי פרוזה, אבל המאמץ בכתיבת רומן, דורש המון ביטחון בכתיבה וגם 'בית', הוצאה לאור שמאמינה בך ועורכת נהדרת (שרי גוטמן מ'אחוזת בית ספרים') שקראה סיפורים ראשונים שלי, והזמינה אצלי רומן".
האם השתייכויותיך למגזר הדתי -לאומי: חינוך, בית, תרבות, משפיעה על כלל היצירה הספרותית שלך? "יש קשר מסוים בין המגזר לכתיבתי אבל הפוך. מילדות רציתי לכתוב ולא היה לי איפה כי המגזר לא יצר פלטפורמות או חממות למי שרוצה ומתחיל וחושש. רק כשנוצרו במות לכך, כ'אותיות', נקודה וכו', היה לי מקום ובית לכתיבה ומשם המשכתי הלאה. סופר כותב על חייו וחיי נטועים בתוך עולמי החברתי והדתי וממילא הם עולים מן הכתיבה. זה כמובן לא מחייב שכל אחת מן היצירות תעסוק ישירות בעולם הדתי".
מעבר לפן התרבותי: האם היותך דתייה משפיעה גם על הכתיבה שלך? זאת אומרת, יש דברים שאי-אפשר לכתוב בגלל הדת או שסופרת כותבת על הכל מבחינת הערך הספרותי? (למשל, צניעות, למשל לכתוב על חילול שבת, למשל לכתוב על דמות שאוכלת לא כשר):
"סופר הגון צריך לכתוב על הכל, על כל פן בחיים, גם על ההיבטים העדינים והאינטימיים יותר. השאלה איך לעשות זאת. שפתי הטבעית היא שפה צנועה וממילא גם כתיבתי כזו. אני לא חושבת שאפשר לזייף, אבל כן חושבת שצריך לכתוב אמת, בלי הסתרה. כאמור, אני סבורה שאפשר לכתוב הכול, בדרך עדינה וראויה. בוטות אינה משרתת בעיני דבר".
גם הרב שג"ר ז"ל שאל אותי מתי אכתוב רומן
הסופרת דויטש עצמה עברה לכתיבת רומנים לאחר שנים רבות של כתיבה ועריכה של ספרות מדרשית ברובה. ספרה על נחמה ליבוביץ' היה מעין נקודת ביניים: כתיבת עיון – אבל בצורה של רומן. לשאלתנו על מחסור בכתיבה ספרותית ציונית-דתית מסכימה דויטש כי רומנים על חיי המגזר עדיין לא בנמצא: "יש היום הרבה יותר כתיבה ציונית דתית מבעבר. בוא נדייק, מה שאין הרבה אלה רומנים".
לדבריה, הסיבות לכך נעוצות בקשיים שיש בכתיבת רומן – זמן, פניות ומסירות, להבדיל אולי מספרות עיונית: "כתיבת רומן היא השקעת זמן עצומה ומחייב מסירות נפש גדולה. בערב השקה של ספרי 'ככה נראית גאולה', לפני כמעט עשור, אמרה לי חוקרת ספרות שהשתתפה בו: כתבת על נחמה, כי זה 'חשוב'. כתבת סיפורים קצרים, כי עושים את זה תוך כדי. מתי תכתבי רומן?".
"האמת שגם הרב שג"ר ז"ל שאל אותי פעם שאלה כזו, שאני נוצרת בלבי בתודה.. אבל היא התכוונה למשהו אחר – לכתוב רומן דרושה פניות רבה. ודרושה החלטה ש'זה חשוב'. אנשים, ובעיקר נשים במגזר עסוקים מאד, בפרנסה, בקיום משפחות גדולות ועוד ועוד. כתיבה לא נדחקת למקומות הראשונים בסדר העדיפויות".
ישנם פרויקטים חדשים בדרך? תכניות לעתיד? "כמובן שיש. אני עסוקה במקביל בכתיבת ספרים אחדים, מהם בהזמנה – אני כותבת ספרֵי ביוגרפיה (לא למשפחה, למדף הספרים הכללי) בהזמנה, כרגע אני כותבת יחד עם אדם נוסף את סיפור חייו המרתק, כבן לאבא קומוניסט אתאיסט פולני, שעלה ארצה בעל כורחו ובנו, שותפי לכתיבה, מצא עצמו בבגרותו לומד כלכלה במעוז הבית של הקפיטליזם, ולימים עבד בבנק העולמי באותן ארצות מזרח אירופאיות ששמטו את הקומוניזם".
"הדיאלוג בינינו מרתק. לאחרונה סיימתי כתיבתו של ספר ביוגרפי שבמרכזו אישה ילידת מרוקו, נצר למשפחת תלמידי חכמים מיוחסת, משפחת אבן דנן. הספר – שכמו 'קרן שמש ביער' יש בו תוספת נופך ספרותי, מספר את סיפורה של העליה ממרוקו, המעברות, כוחן של נשים חזקות לעמוד נגד ייסורים קשים, וכוחה של אמונה חזקה בבורא עולם. ויש עוד ספר על הרב אברהם צוקרמן מכפר הרואה, שכעת נמצא בעריכה. ב"ה".
מסרים ביצירה הספרותית: אימננטים למהלך הספר כולו
האם בכל עלילה, בכל סיפור, ובכל רומן ישנו מסר פנימי ועמוק? לעומת מחקרים רבים שיצאו על רמזים ביצירתו של ש"י עגנון למשל, הסופר ולדימיר נבוקוב היה למשל עם דעה אחרת על יצירתו הידועה "לוליטה".
לדברי נבוקוב, יצירה ספרותית עבורו היא "עונג אסתטי בלבד" בלי שום מסרים פנימיים או לימוד לקח כלשהו.
שאלתי את דויטש לדעתה על כך והאם ביצירות שלה, ברומנים, היא מנסה להעביר גם מסר פנימי שיש ללמוד עליו או ממנו, או שמא העלילה אותה היא טווה ויוצרת היא יפה ומעניינת ותו לא? הסופרת דויטש עונה באופן ברור: "אין הפרדה בעיניי בין עלילה לבין 'מסר'. המסר אינו חיצוני, הוא אימננטי לעלילה, לדמויות, ולמהלך הספר כולו. לשפתו ולהגיגיו".
לדבריה, "מסר שקוף מדי הוא כמו חליפת יוקרה שרואים בה את הסיכות של החייט. חליפה שאין מאחוריה רעיון מלכד, עמוק ופנימי – היא חליפה מתפוררת, שהשרוולים בה ינשרו מהר מאד…:".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
