המאבקים ברעשים מהכפר הבדואי הפכו לספר מרתק - סרוגים

המאבקים ברעשים מהכפר הבדואי הפכו לספר מרתק

לאחר שרשויות החוק לא הצליחו להתגבר על הרעשים הבלתי נסבלים מהכפר השכן בגליל, החליט גל ויסברג (או בשם העט "חרמון) לכתוב את הספר "בוערים" שישפיע על מקבלי ההחלטות: "לשקף מציאות שלא מדברים עליה הרבה"

author-image
המאבקים ברעשים מהכפר הבדואי הפכו לספר מרתק
  ויסברג בעבודתו על רקע כפרי בקעת סכנין. באדיבות המצלם

תושבי הגליל רגילים להצתות משכניהם מהפזורה שנשנים כמעט כל קיץ, זו מציאות קשה אבל השגרה כבר הופכת את זה למציאות יומית.

אבל לפני שנתיים התחיל משהו חדש: רעש בלתי נסבל מחתונות שנערכות בכפר הבדואי השכן. עד כמה בלתי נסבל? חלונות סגורים ואטמים לא עזרו. כמעט כל לילה ולילה, ובלי עזרה מהרשויות שהיו חסרי אונים: "איך ניכנס 3 שוטרים אל מול עשרות ערבים שיכורים", והפתרון: "תסגרו חלונות".

גל ויסברג החליט להיאבק בתופעה החוזרת ונשנית ולאחר שלא היה אף אחד אחר: הוא יכתוב על כך ספר – ובתקווה שיהפוך לרב-מכר שיעניין את הקהל במה שקורה בגליל.

תושבי היישובים במועצה אזורית משגב, ובכלל היישובים בגליל, חיים יחסית בהרמוניה עם תושבי הפזורה שגרים לפעמים ממש צמוד אליהם. כך, מספר ויסברג, הגננות ביישוב בו הוא מתגורר, מנוף, מגיעות מהיישוב הבדואי הצמוד כאוכב, כך גם המטפלת של הילד שלו.

כפרים שכנים של יהודים ובדואים או ערבים הם לא נוף זר בגליל, כך יש את היישוב כמון ועל ידו היישוב כמאנה, ויובלים שצמוד לסכנין. היישובים הקטנים של הגליל נבנו בכוונה על הגבעות שחולשות על ואידות שבהם יש כפרים ערביים, זה היה חלק מהציונות של הקמת היישובים במחשבה תחילה של לייהד את הגליל.

מבקעת סכנין לכיוון צפון בחורף. צילום: גל ויסברג

יחסי שכנות מורכבים

היישובים בסופו של דבר מינפו את האוכלוסייה הערבית בגליל שעלתה ברמת החיים בעשורים האחרונים. יחסי השכנות נמצאים על מי-מנוחות לרוב, אבל בזמנים 'חמים' יחסי השכנות נעלמים: למשל, באינתיפאדה השנייה הזירה הפכה להיות מסוכנת, והצבא היה באזור כאשר בכל יום כמעט היה ניסיון חדירה ליישוב מנוף.

ויסברג, בן 30, נשוי עם ילד, עובד בביטחון של המועצה האזורית משגב (בעברו הצבאי  – בשירת 7 שנים – היה לוחם ומפקד בהנדסה קרבית וקצין ביחידה מיוחדת אחרת) והוא מכיר מקרוב את היחס ההפכפך של יחסי השכנות במיוחד בכל הקשור בהצתות שהביטחון חייב להגיע למוקד השריפה במהירות: "מה שמטריד אותי זה כמה חבל ששדות נשרפים סתם, אבל זה גם מטריד מבחינה ביטחונית", אומר ויסברג, "כל היישובים בנויים על מדרונות של צמחייה טבעית ואם מתחילה שריפה למטה אז היא יכולה להגיע תוך דקות ליישוב".

"כל סתיו יש הצתות, ובשנת 2016 שהיה גל הצתות מטורף ברחבי הארץ היו גם פה ולא רק בכרמל, אצלנו היו הצתות ב-150 מוקדים ב-3 ימים. במלחמת לבנון השנייה שהייתה בקיץ היו 400 ניסיונות הצתה. אבל אנחנו קטנים אז זה פחות מעניין…".

גל וייסברג. באדיבות המצלם

"בחרתם לחיות בגליל. תתמודדו, אתם אורחים פה"

אבל דווקא ההצתות לא היו מה שגרם לוייסברג לכתוב על יחסי השכנות ליד כפר בדואי, דווקא הרעש שהתחיל להגיע לפני שנתיים בקיץ היה מה ששבר אותו. משהו השתנה, ובקיץ לפני שנתיים החל להגיע רעש בלתי נסבל מחתונות שהתקיימו מהכפר ליד שרחוק 500 מטר בלבד ועם גדר משותפת ליישוב מנוף.

מה שהפתיע את ויסברג הייתה אוזלת של הרשויות, שאפילו קציני משטרה היו אומרים להם: "בחרתם לחיות בגליל, הגליל זה ערבים וערבים זה רעש. תתמודדו, אתם אורחים פה". ברשויות האכיפה לא הסתירו את חששם כאשר הזעיקו אותם בעקבות הרעשים: איך ניכנס 3 שוטרי סיור לחתונה של מאה ערבים שיכורים, אמרו.

ממבט ראשון ויסברג מסכים שהרעש נשמע דבר שולי אל מול הצתות למשל, והוא מכיר את התגובות שהיו אומרים לו: תסגור חלון מה הבעייה. אבל בעוד מול הצתות שהן מסוכנות אתה יכול להתמודד עם מים, מול רעשים חזקים במיוחד אין לך יכולת להתגונן – הם ניסו לסגור חלונות, לישון עם אטמים, אבל שגרת החיים הופרעה באופן חריף ותמידי.

לאחר שהרשויות לא עזרו כפי הצורך הוא ניסה להפעיל את התקשורת, לכתוב על כך בעיתונות – אבל זה לא חלחל מספיק. זו הסיבה שהוא החליט לכתוב על זה ספר: "זה כנראה יותר מעניין לכתוב על הקשיים באמצעות ספר או סדרה מאשר מאמר עיוני בעיתונות. קח לדוגמא את הסדרה 'פלפלים צהובים' שהביאה לציבור יותר את הקשיים בגידול ילד עם צרכים מיוחדים מאשר ספרי עיון ומאמרים".

 

הצצה לספר. באדיבות המצלם

עלילת הספר מתאימה למציאות גם בשומרון

ויסברג כתב את הספר במשך חצי שנה והוציא אותו בהוצאה עצמאית – ספרי ניב. על פני 250 עמודים הוא מספר עלילה הדומה למה שתושבי המועצה האזורית – בה גדל ובה הוא מתגורר – חוו בשני קיייצים האחרונים. העלילה בקצרה: אישה שבעלה נפטר מגדלת את בתה הקטנה יחד עם בן זוגה, כאשר הם מתמודדים עם הרעשים שמעירים ומפריעים את שנת הילדה. בעקבות הרעשים הסיפור הופך להיות מורכב: מסיפור משפחתי על הורות לסיפור מתח על גבול הפשע. האבא החורג הוא הגיבור של ספר והוא מוצא את עצמו נכנס לעימות עם הכפר השכן למרות שהוא מנסה להיות סבלני וסובלני, בסוף זה כמעט 'מתפוצץ' והופך כמעט לפעולת תגמול.

ויסברג מכניס נופך לדמותו של האבא החורג סביב עברה של הדמות ממלחמת לבנון השנייה. אדם שחווה התקף בעקבות פוסט טראומה ומאבד שליטה בעקבות אירוע דרמטי שמשנה את חייו: "כשהתחלתי לכתוב את הספר וחשבתי מה אני רוצה שיהיה בעלילה – בניתי בהתחלה מסלול לדמות שהולכת לשרוף את הכפר שעושה רעש ואז נהרג מישהו והמשטרה מחפשת את האשם, רציתי שחצי מהעלילה תהיה סביב מי הרוצח", אומר ויסברג לסרוגים, "ואז – שבאתי לכתוב ממש, לא הצלחתי. המילים לא יצאו לי. הבנתי שקו העלילה הזה לא מתאים לדמות – הוא בחיים לא יהרוג מישהו. בחרתי בדרך בה הוא כן שורף את המקום, אבל מחלץ אנשים מהאירוע. פעולת תגמול בלי נפגעים בנפש".

הספר "בוערים" נכתב מנקודת מבטה של הילדה שמספרת בדיעבד על הילדות שלה, ומה שמייחד את הספר הוא שאין שמות בכלל והמקומות הם בדיוניים בכוונה: "משהי אמרה לי שהיא קראה את הספר וזה היה נשמע לה כאילו העלילה מתרחשת בשומרון", אומר ויסברג.

על שם הספר התלבט ויסברג בתחילה: "מוטיב האש הוא מוטיב מאוד מרכזי בספר, והתלבטתי על זה מאוד". עד הרגע האחרון הוא חשב לקרוא ספר "בין הגבעות" כי השם "בוערים" היה נשמע לו בתחילה כמו שם "של סדרת מתח סוג ב'". יש גם משהו שנון בשם "בין הגבעות", זה גם מקושר לגליל ותיאורי הטבע של האזור, וזה גם מקשר את הספר למסורת והמקרא: "אבל כל מי קרא את הספר, היועץ הספרותי, הלשוני, אשתי – כולם אמרו לאחר שקראו ש-'בוערים' זה קולע. אז הלכתי על זה".

כריכת הספר בוערים. ויסברג על הכריכה עם שם העט שבחר – גל חרמון.  באדיבות המצלם

"תודות לספר נפתחה לי זווית ראייתם של שכניי היהודים"

אתה רואה את עצמך ממשיך בכתיבה, סופר עתידי? "אני בינתיים נורא נהניתי מזה. הסיפור זרם באופן טבעי וזה ממש יצא ממני דיי שוטף. למרות שיש שם הרבה המצאות ולא מעולם התוכן שלי, ותיבלתי עם הרבה רגש. גם נקודת מבט נשית זה מאתגר כסופר גבר, אבל זה יצא לי דיי טבעי. אני בינתיים נהנה מהעבודה הנוכחית שלי בביטחון, ואני רואה בספר דרך להעביר מסר ולשקף מציאות שלא מדברים עליה הרבה וגם אני חושב שיצא טוב, מעניין ואנשים נהנים ממנו. יש לי בראש כבר מחשבות על הספר הבא, אבל לא אהיה סופר במשרה מלאה".

לא תהיה סופר במשרה מלאה כי קשה להתפרנס? "בוא נגיד שכל סופר שכותב לא עושה את זה בשביל להרוויח. היה לי מסר להעביר ומאוד רציתי שיקראו את הכתיבה שלי אז הוצאתי לאור כי הספר יצא סוחף. לא ציפיתי להתחיל קריירה מזה".

מאז שיצא הספר לפני כחודשיים הוא קיבל ביקורות חיוביות ונראה כי הספר מתחיל לממש את מטרת כתיבתו ולחלחל. רק לפני 10 ימים נכתב במקומון של המועצה ב"מכתב למערכת" רשומה מאחמד סואעד בעקבות קריאת הספר: "תודות לספר זה נפתחה לי זווית ראייתם של שכניי היהודים על אותה שכנות. דברים שאותם אנחנו לא תמיד מרגישים – מורגשים בצורה אחרת אצל שכנינו היקרים".

"התחיל יותר שיח בחודשים האחרונים", אומר ויסברג, "ואפילו ראש המועצה החליט להקים מנהלת שכנות בין הערבים ליהודים, לנסות להביא פתרונות למצב: לסדר מקום יותר מרוחק לחתונות, לעזור עם הקמת תשתיות – מעין מקלות וגזרים בצורה יותר מוסדרת וחוקית ועם טיפה יותר איומים בקנס ואישור חתונות עתידיות באם הרעש ימשיך. השיחות התחילו בתקופה האחרונה, ומאוד יכול להיות שהשיח שנוצר באזור ובגליל זה סביב ההצלחה יחסית של הספר. זה הזיז משהו. אם הספר יהפוך לרב-מכר או יצליח במיוחד, יכול להיות שתהיה לו השפעה להעלות נקודה על המשילות של המדינה בגליל, על הריבונות מול מיעוטים – בעיניי זה נושא חשוב לא רק בגליל, אלא גם בנגב וביהודה ושומרון".

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
למה צריך לשמוע אותו 5 פעמים ביום על רמקול?
מה עם המואזין? | 13-06-2019 18:33
למוחמד לא היה רמקול. הוא גם לא קרא ל-3 כפרים ול-2 ישובים דתיים לקום לתפילה. בקושי שמעו אותו ב-20 מטר הקרובים
2
לא לפחד כלל
הגיע הזמן להגיב | 13-06-2019 18:36
מוסלמים שגרים בתל אביב יכולים גם לקבל רמקול ולהתחיל לקרוא 5 פעמים ביום. כנל ברמת אביב. נראה איך תיכף ומיד יצוף תיקון לחוק המואזין וגם לקריאת השבת בשכונות החרדיות ומאה מטר לכל כיוון מהן. אנחנו סובלים בתוך שבת מצפירה ומנגינות שבת, כי אנחנו מקבלים שבת מוקדם והם מחללים לנו את השבת לא פחות מהמואזין, אבל אם נתלונן יגידו- כפיה חילונית או אנטישמיות