לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, חברים ומשפחות שכולות משתפים את הזיכרון שהולך איתם מיקיריהם שנפלו.
המוזיקאי מתי עראמה, בן 26 מבאר גנים, שגדל בנצר חזני שבגוש קטיף- בחר לשתף את הזיכרון שהולך איתו מאביו הרב יצחק עראמה הי"ד, רב הישוב נצר חזני שנרצח לנגד עיניו בפיגוע טרור בט"ו טבת תשס"ג, דצמבר 2002.
"הייתי בן 10 כאשר אבי נרצח לנגד עיניי. הרבה מהזיכרונות שיש לי ממנו, מבוססים בעיקר מסיפורים וזיכרונות של החברים שהכירו אותו לצערי- קצת יותר טוב ממני, ולשמחתי- שאכן יש זיכרונות טובים. כמובן שלי, כילד, יש זכרונות ששמורים אך ורק לי.
"התכונה שאפיינה אותו היא קבלת האחר. אבי קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, משכין שלום, אוהב אדם, איש אמת שהקפיד על עצמו קלה כבחמורה אך תמיד חיפש דרך להקל על הציבור. משפט שאותו כתב ולאחרונה הודפס כסטיקר לרכב, בעיניי אומר הכל: 'יש כאלה, שמרוב שהם ישרים, הם עקומים'."
הזיכרון שהולך איתי מאבי, הרב יצחק עראמה": "חוויה שכילד זכורה לי "שלילית", הייתה כשישבנו פעם אחת והייתי צריך לשנן קטע כלשהו בעל-פה. ברגע שהייתי טועה, הייתי מתחיל שוב מהתחלה וחוזר חלילה.
בשלב מסויים התחלתי להתייאש, וכמו כל ילד, לבכות. אמא נכנסה לחדר ועל פניה ניכר שהיא רוצה לעזור לי, אבל- היא לא פצתה את פיהּ. ואבא, אתה היית חתיכת עקשן לא פראייר בכלל. ואני, ממשיך לנסות כשהדמעות זולגות להן.
לא יודע איך, אבל לבסוף הצלחתי. הצלחתי לזכור בעל-פה. החיוך שהיה על פניך, אבא, זה משהו שאני עדיין זוכר, אבל באותו רגע זה ממש לא עניין אותי. נשמתי לרווחה וידעתי שזהו, אני הולך למחשב ויהי מה.
אמא נכנסה לחדר, חיבקה אותי חזק ושאלה- איזה מתנה תרצה? לא חשבתי פעמיים ואמרתי לה 'מנה חמה' לבית הספר. (בתקופה ההיא, זו הייתה מתנה סופר שווה, וכל ילד עם מנתו שלו הסתובב כטווס אוסף אחריו עדר ילדים "מורעבים" המשוועים לכפית רותחת)
אמנם כילד החוויה הייתה טראומתית קצת, אבל כאבא לשתי בנות, וכאיש בוגר- אני מקבל את החוויה הזאת כשיעור לחיים ומודה לך על כל רגע שלא וויתרת לי. עברו השנים והבנתי מאיפה קיבלתי את העקשנות שבי. עד היום, אני זוכר מאות אקורדים של שירים בעל פה, וכשאני רוצה משהו- שום דבר לא יעצור אותי.
גם אחרי הרצח, הייתי נכנס מידי יום לחדר העבודה אחרי בית הספר ומנשק את הכיסא שלך. טוב לי לזכור. הלוואי ואזכור יותר.
תודה אבא, על הכל."
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים