עכשיו כשהאבק מתחיל לשקוע לאחר מערכת בחירות סוערת ומבלבלת, אפשר וצריך לשאול את הָשאלה בה"א הידיעה: מה הבעיה של ה"דתיים-לאומיים"? למה הם לא מסוגלים להתאחד מסביב למפלגה אחת, דתיים יותר ודתיים פחות, כדי להשיג את מקסימום המנדטים?

והתשובה פשוטה אף אם אינה נעימה: אין דבר כזה "הציבור הדתי הלאומי". נכון שיש צדדים משותפים לכל ה"כיפות הסרוגות" אבל באותה מידה יש חילוקי תרבות, מנהגים, ודעות, שאי אפשר לגשר עליהם .כמה שלא יתאמצו [והאמת שהם אינם מתאמצים], בוגר "ישיבות הקו" ודתי ליבראלי לא יוכלו להבין זה את זה ולהסכים כמעט על כלום. כמו בבחירות הקודמות, גם הפעם, היו דתיים לאומיים שהצביעו לפיד, ליכוד, בנט, סמוטריץ' ואף יהדות התורה. לא משנה איך קראו למפלגות, איך התאחדוּ הזרמים או התפלגוּ, מִגוון האפשרויות נותר רלוונטי, וכל דתי לאומי הצביע עבור זרם אידאולוגי שמתאים לדעותיו ללא קשר עם שייכותו המגזרית המדויקת.

מצד אחד, כולם רוצים שיהיה ייצוג דתי לאומי בכנסת כדי לשמור על ערכי המגזר, אבל בפועל, כשמגיע לקלפי, הוא מצביע לפי נטייתו הפוליטית, ללא קשר עם המגזר. שאינו קיים עבורו באותה שעה.

ציינו הפרשנים שהמפלגות החרדיות זוכות עדיין לבסיס איתן ויציב של קולות. למרות כל השינויים שמתחוללים בצבור החרדי, כל מצביעיו מתאחדים וממשיכים להצביע עבור שתי המפלגות המייצגות אותו, למרות כל הפגמים שבהן. עדיין "אפקט העדר" עובד.

והציבור הדתי-לאומי? איפה העדר? איפה המסורת? אין, לא הייתה, ולעולם לא תהיה. "אני דתי-לאומי וילדיי הולכים לבתי הספר של המגזר אבל אצביע ליכוד/ לפיד/ וכו'" רק לא "דתי-לאומי". למה? כי זה "מגזרי" מדי.

זה המחיר שמשלמים לפתיחות האידאולוגית, לשאיפה "לתקן את המדינה כולה במלכות שדי". וטוב שכך. כי אכן, איננו מגזריים. אנחנו לא רואים רק את "הציבור שלנו", את "אנ"ש", אלא כללות המדינה, על כל גווניה, וססגוניותה. בחיים האישיים, אנחנו דתיים לאומיים עם סגנון חיים מאוד ספציפי, אבל בעשייתנו הציבורית, אנחנו עם כולם, כמו כולם [וגם … נגד כולם!]. אבל תמיד חלק מכולם.

אז מה הפתרון? איך נצליח לממש את הפוטנציאל האלקטוראלי? אין לי מושג. אולי לעולם לא נצליח. אולי יימצא בעתיד מישהו שבאמת יֵדע לאחד את כולם אתו ואחריו.

מלך המשיח?

=======

הרב ראובן עוזיאל הוא רב הישוב 'טל מנשה' וצפון השומרון