תחקיר מקור ראשון: האם לתעודת הכשרות יש כיסוי? - סרוגים

תחקיר מקור ראשון: האם לתעודת הכשרות יש כיסוי?

משגיח אחד על שבע מסעדות, ביקורת קצרה פעם ביום, בעל עסק הוא גם הבוס של המשגיח, ורגליים לא מזוהות בצלחת מרק. מערך הכשרות של הרבנות הראשית מלא חורים במסעדות שאנחנו בוחרים לבקר בהן. בשר הפיגולים שהוגש בבית הנשיא ביום העצמאות הוא רק הסיפור ששמענו עליו. מה עם אלה שלא?

תחקיר מקור ראשון: האם לתעודת הכשרות יש כיסוי?
  שער דיוקן. מקור ראשון

"במצב הנוכחי של מערכת הכשרות, מה שקרה בבית הנשיא ביום העצמאות יכול לקרות בכל מקום אחר בישראל", אומר הרב שמעון ביטון, ראש המועצה הדתית בפתח-תקווה. "כל אדם שומר מצוות שיוצא לאכול במסעדה, צריך לדעת את זה. גם אם מתנוססת בה בגאווה תעודת כשרות של הרבנות, יש חשש שהמסעדה תאכיל אותו בבשר פיגולים. פשוט מאוד".

כזכור, מיד לאחר יום העצמאות חשף 'מעריב' כי שעות ספורות לפני האירוע החגיגי בבית הנשיא, בהשתתפות בכירי המדינה ו-120 חיילים מצטיינים,  התברר למפעילי קייטרינג 'פרי הארץ' כי כל הבשר שהיו אמורים לספק לארוחה החגיגית התקלקל. בלחץ ובהיסטריה שפשטו במטבח הקייטרינג אלתר מישהו פתרון: אחד הטבחים אץ-רץ לאטליז 'עיסאווי' שבאבו-גוש, ועל פי עדות בעל האטליז הוא רכש בבהילות ובמזומן 80 ק"ג בשר.

לאחר החשיפה ניסו מנהלי הקייטרינג לטעון שהבשר שהוגש היה כשר ונקנה בגבעת-חיים, אבל התיעוד ממצלמות האבטחה הוכיח בעליל שהרכישה נעשתה באבו-גוש. כפועל יוצא נשללה תעודת הכשרות של 'פרי הארץ'.

לקייטרינג האחראי לפרשה הזו היה כמובן משגיח כשרות. כאשר הלה צפה בצילומי האבטחה שבהם נראה בבירור אחד הטבחים שתחת פיקוחו רוכש את הבשר הטרף, אמר כי הוא "חש מרומה".

"לא הטַבח מְרַמה – החור מרמה", אומר על כך ביטון, כפרפראזה לדברי חז"ל המנקים את העכבר מאחריות לגנבותיו. ומיהו החור בנמשל? "השיטה כולה", אומר ביטון. "צא ובדוק בכמה מקומות צריך לטפל כל משגיח, ותבין לבד שבלתי אפשרי לפקח בו-זמנית על מספר כזה של עסקים, ולדאוג שבכל רגע נתון משהו שם לא יתפספס".

רגל בלתי מזוהה

ביטון, יש לציין, מצוי בסכסוך מתמשך עם בכירי העירייה והמועצה הדתית בפתח-תקווה, אך על חלוקת העבודה האבסורדית של המשגיחים לא חסרות ראיות. בתל-אביב ניהלנו שיחה עם משגיח בשם ישראל פינקלשטיין, שהודה כמסיח לפי תומו שהוא מפקח בו-זמנית על שבעה מקומות. לשאלה איך אפשר להשגיח ברצינות על כמות כזו של עסקים, הוא משיב "שבעה זה סטנדרטי כמעט".

ניתן לבצע עבודה טובה כשזה היקף המשימות?

"אם היית שואל אותי בתור רב, לא בתור משגיח, אז באמת הייתי צריך לבדוק אם אפשר לתת כשרות לדבר כזה. אבל הרב התיר, אז מי אני או אתה שנבוא ונעורר שאלות? משל למה הדבר דומה, למנהל מחלקה בבית חולים שנותן לרופא עוד עבודה. אז אתה תשאל את הרופא אם באותה תוספת עבודה הוא מסכן חיים? בוודאי שלא. את השאלה הזו תפנה למנהל המחלקה".

לפחות במקרה של פינקלשטיין, מגבלות היכולת האישית של המשגיח הובילו לכשל. בכיר לשעבר ברבנות תל-אביב, ששמו שמור במערכת, משתף אותנו בסיפור המעשה: "לפני כמה שנים, מפקח במחלקת הכשרות שלנו מצא במרק שהגישה מסעדת 'כרם התימנים' ברחוב פרישמן 8, רגליים שהיו טרף ממש. בשר פיגולים. המשגיח של המסעדה באותה עת היה ישראל פינקלשטיין. בעקבות אותו מקרה הועבר פינקלשטיין להשגחה במסעדה אחרת".

הפנינו אל אלדד מזרחי, יו"ר המועצה הדתית בתל-אביב, את השאלה האם הפתרון הראוי הוא העברת המשגיח למקום אחר, או שמא נכון יותר יהיה לצמצם את מכסת המסעדות הנתונות לפיקוחו. מזרחי, בתגובה שהועברה אלינו בכתב, הכחיש מכול וכול את פרטי המקרה: "ישראל פינקלשטיין לא עבד מעולם כמשגיח במסעדת 'כרם התימנים", טען. ואולם, ממסמך של הרבנות שהגיע לידינו, עולות עובדות אחרות: 'דו"ח ביקורת כשרות' מתאריך 25 באוקטובר 2004 מספר כי בשעה 23:30 נערכה ביקורת במסעדת 'כרם התימנים'. המשגיח ישראל פינקלשטיין, כך מצוין שם, לא נכח במקום.

"בביקורת שנערכה במקום עם הרה"ג בועז (הלוי, ד"ח) ומפקח המהדרין הרב גיא (פלץ, ד"ח), נמצאו רגליים לא מזוהות שלמפרע נמצאו לא כשרות ולא מוכשרות. המשגיח טוען שלא ידע שהסחורה הגיעה, מכיוון שכשיצא בשעות הבוקר עדיין לא הגיע המשלוח הנ"ל".

מה שמשמעותי לענייננו היא העובדה שגם לאחר אותה תקלה חמורה המשיכה הרבנות להעניק כשרות ל'כרם התימנים'. רק ב-24 במאי 2006, למעלה משנה וחצי לאחר פרשת הרגליים, הוציא מזכיר מחלקת הכשרות ברבנות המקומית מכתב המבשר לבעל המסעדה כי "הוחלט לאחר התייעצות כי רבנות תל-אביב לא תמשיך לתת כשרות במקום".

מדוע לוקח כל כך הרבה זמן לבטל תעודת כשרות במסעדה לא כשרה? עד למועד סגירת הגיליון לא התקבלה תגובתו של יו"ר המועצה הדתית בתל-אביב לשאלנו זו.

ללא משגיח – מהמיקסר ועד התנור

מדבריו של ביטון עולה כי הרבנות מודעת היטב למצב העגום של הכשרות במפעלים ובעסקים הנהנים מחותמת רשמית שלה. "בתחילת 2010 נודע לי שהרב חגי בר-גיורא, מנהל מחלקת תעשייה ברבנות הראשית, שלח מכתב אל הרב ישראל שרעבי, ראש מערכת הכשרות בפתח-תקווה, על אודות ההשגחה במפעל 'מצות כרמל'", מספר ביטון. "הוא כותב שם כי ביקר במפעל, ומצא בעיות בכשרות".

כעבור חודש ערך הרב בר-גיורא ביקור נוסף, שגם הוא העלה ממצאים מדאיגים. "אין משגיח בקו הייצור – מהמיקסר ועד התנור", הוא מתאר במכתב שהגיע לידינו. ביטון: "כשנודע לי על הביקורת הקטלנית הזו, הגעתי למקום, ועיניי חשכו. בנקודה מסוימת בפס הייצור יש סדרה של סכינים שחותכים את הבצק ויוצרים את הצורה המוכרת של מצת המכונה. בפעולת החיתוך נדבקות אליהם חתיכות בצק, ואין מי שישגיח על ניקוי הסכינים הללו. לא צריך להיות רב ראשי כדי להבין שאחרי 18 דקות, המצות עלולות להיחתך על ידי חמץ גמור.

"שאלתי את העובדים היכן המשגיח, והם שלחו אותי לקומה העליונה, שם נמצאת העיסה. שאלתי את המשגיח 'איך אתה מצליח לפקח גם למעלה וגם למטה?', והוא אומר 'אני עושה כמיטב יכולתי'. נכנסתי למשרד של בעלי המפעל, יהודים חסידים עם פיאות וזקן, ושאלתי אותם איך קורה דבר כזה. 'מה אתה רוצה, תשאל את הרב שרעבי', הם אומרים לי. אנחנו עושים מה שהוא אומר לנו'. 'אבל אתם מבינים את הבעיה?' אני מקשה, והם: 'הרב הוא הקובע. אנחנו צריכים את החותמת שלו, ולא להפך'. אמרתי להם שאני לא מקנא בעולם הבא שלהם".

ינקי לודמיר, מנהל 'מצות כרמל', מסר בתגובה כי "מאחר שהנושא כולו פוליטי, בין יו"ר המועצה הדתית לבין הרבנות בפתח-תקווה, אין אנו מעוניינים להתערב. לצערי, הנושא ממש לא כשרותי. ברוך השם, גופי כשרויות מהארץ ומהעולם כולו מייצרים אצלנו, כולל 'חבורות' של מצות מהודרות. מעולם לא היה כל חשש של בעיות כשרות במפעלנו, ובעזרת השם גם בעתיד יהיה כך".

תגובת הרב ישראל שרעבי: "מאפיית כרמל עובדת 60 שנה ועובדים שם הרבה גופי כשרות וכולם מרוצים מהעבודה שלנו (רבנות פתח-תקווה). הכול עלילה ורֶשע. לא היו דברים מעולם. מעולם לא הייתה שם בעיה של חמץ. יש שם משגיחים בכל פינה והמצב מצוין".

מִשרות מפוצלות

יש כמובן גם משגיחים שנוכחים בשטח ומגלים חריצות ומסירות. קחו למשל את הרב רונן לגאמי, שזוכה לשבחים על עבודת ההשגחה שלו בפתח-תקווה. אלא מה, גם במקרה מחמם לב זה, ישנה בעיה קטנה – לגאמי מועסק ברבנות של עיר אחרת, ובתפקיד אחר.

מי שהבחין לראשונה במקרה המוזר של לגאמי הוא צ', יהודי חד-עין ובעל זיכרון חריף. "יום אחד גלשתי באינטרנט והגעתי לנתוני השכר של המועצה הדתית בראש-העין. בטבלת 'דו"ח בעלי השכר הגבוה' מצוין שמו של הרב רונן לגאמי, המשמש כמנהל מחלקת הכשרות שם. חלף זמן מה, ואני יוצא לבילוי משפחתי במרכז המסחרי 'יכין סנטר' בפתח-תקווה. יש לי הרגל: כשאני מסתכל בתעודות הכשרות, אני נועץ מבט לא רק בגוף נותן הכשרות ובתאריך התפוגה, אלא גם בשמו של המשגיח. פתאום אני רואה את השם הרב רונן לגאמי. לאחר כמה רגעים זה הצטלב לי בזיכרון – רגע, אולי זה מנהל מחלקת הכשרות בראש-העין? למחרת בדקתי ביסודיות, ולתדהמתי התברר לי שאכן כן".

צ' פנה לעו"ד משה אליצור, וזה שלח מכתב בעניין לשמעון חזות, הממונה על המועצה הדתית בראש-העין. האם אין לכאורה ניגוד עניינים, שאל אליצור, כאשר בראש-העין לגאמי מפקח על משגיחי כשרות, ואילו בפתח-תקווה הוא עצמו משגיח כשרות? בעיה שנייה ועיקרית שעליה הצביע אליצור, היא שלגאמי אמור לעשות את עבודתו כמשגיח בפתח-תקווה בשעות שבהן הוא מקבל שכר כמנהל במועצה הדתית בראש-העין.

חזות, במכתב התשובה שלו לאליצור, אישר שהרב לגאמי עובד כמשגיח בפתח-תקווה. עוד כתב שלגאמי ביקש וקיבל אישור לעבודה נוספת. וגולת הכותרת: "עבודה זו אינה פוגעת בעבודתו העיקרית כמנהל מחלקת הכשרות; וזאת בהסתמך על דו"חות כשרות מטעם רבנות פתח-תקווה והרבנות הראשית לישראל, המציינים אותו ואת עבודתו לשבח במקום עבודתו הנוסף".

לגאמי אכן זכה בציון לשבח, בביקורת שערך הרב חיים דגן מהרבנות הראשית לישראל. דגן ציין שהתרשם כי העסקים שבהם משגיח לגאמי "נמצאים ברמת כשרות ומשמעת גבוהה וזוכים לנוכחות מסיבית של המשגיח".

"אין שום אבסורד ושום סתירה בין הדברים", עונה לגאמי. "אני לא עובד במקביל. אם כך הייתה המציאות – היה מקום לטענות. הנקודה היא שאני עובד בשעות שונות – תחילה בהשגחה בפתח-תקווה, ואחר כך במשרדי המועצה בראש-העין. קח לדוגמה את היום, את עכשיו. כרגע השעה היא 9:30 בבוקר, ואתה תופס אותי בדרך לפתח-תקווה. עדיין לא הייתי במועצה הדתית בראש-העין, רק עניתי לטלפונים של משגיחים. בעוד שעה אסיים את ההשגחה שלי בפתח-תקווה, ואז אחזור לראש-העין לעבודת יומי במועצה הדתית שם. בלילה, אחרי שעות העבודה בראש-העין, אצא שוב לפתח-תקווה לביקורת. אני עובד פה ועובד שם, אבל בשעות שונות".

במשרד לשירותי דת מגבים את לגאמי. "רונן לגאמי עובד כמנהל מחלקת הכשרות במועצה הדתית ראש-העין במשרה מלאה באמצעות חוזה ארעי", כך נמסר לנו. "לגאמי עובד גם כמשגיח כשרות בתחום אחריותה של המועצה הדתית פתח-תקווה (אך אינו עובד המועצה הדתית פתח-תקווה). על פי הכללים הנהוגים בשירות הציבורי – הן בשירות המדינה והן בשירות הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות – עובד רשות ציבורית רשאי לעבוד בכל עבודה פרטית אם הוא קיבל היתר לכך ובהתאם לכללים מסוימים.

"המועצה הדתית ראש-העין שבעת רצון מתפקודו של רונן לגאמי, ועל כן ניתן לו היתר לבצע עבודה נוספת, פרטית. עבודתו כמשגיח כשרות בפתח-תקווה איננה פוגעת ביכולתו ובטיב ביצוע תפקידו כמנהל מחלקת הכשרות במועצה הדתית ראש-העין. לא למותר לציין, כי מדובר בשעות עבודה שונות שאינן חופפות, ואין כל ניגוד עניינים בביצוע שני התפקידים במקביל".

דא עקא, שדברים אלה לא מתיישבים היטב עם כרטיס העובד של רונן לגאמי. 'דו"ח ביקורת בעסק' של גלידת 'אלדו' ביכין סנטר מחודשים ספטמבר-אוקטובר 2011 מראה שלגאמי מגיע לאותו עסק בימים רבים בשעות הבוקר, ושעת היציאה נעה בין 14:00 ל-14:40. לעתים שעת הכניסה מאוחרת יותר, והיציאה ב-17:30 או 18:30. מתי אם כן יושב לגאמי במשרדו בראש-העין?

בד"ץ על כרעי תרנגולת

כשיצאתי מאחת הפגישות במסגרת הכנת הכתבה, עברתי ליד שני דוכני פלאפל, הראשון בעל תעודה של הרבנות והאחר בעל תעודה של אחד הבד"צים. לאור כל מה ששמעתי באותו יום, מצאתי את עצמי – בניגוד למנהגי – ניגש לדוכן המתהדר בבד"ץ. כשסיפרתי על כך מאוחר יותר לראש מועצה דתית באחת הערים הגדולות בארץ, הוא אמר לי: "אם היית יודע מה שאני יודע על אותו בד"ץ, לא היית אוכל בשני הדוכנים".

עם כל המטען הזה הלכתי לרפי יוחאי, מנהל מחלקת הונאה בכשרות ברבנות הראשית. "שלושה שותפים בכשרות", אומר יוחאי. "ואלו הם: נותן ההכשר, כלומר הרבנות המקומית; מקבל ההכשר, בעל העסק; והצרכן. והא בהא תליא. צריכים להיות זיקה, שקיפות, נהלים קבועים ואחידים ושִני אכיפה. לכן צריך גוף ממלכתי, ולא כזה שחבוי בחדרי חדרים. ולכן אנחנו גם מקפידים על פיקוח, מעודדים פניות ותלונות של צרכנים אלינו, ומוציאים עדכוני כשרות אחת לכמה זמן".

זוג שהולך לאכול בערב במסעדה ורואה תעודת כשרות של הרבנות המקומית, זה צריך להספיק לו?

"באופן כללי אני חושב שניתן להסתמך על תעודת הכשרות של הרבנות, אבל אני נוקט במקביל כמה פעולות נוספות. אחד הכוחות הכי חזקים זה הכוח של הציבור. לציבור אין מושג כמה כוח יש לו. מי שהולך למסעדה, חשוב שיבדוק האם התעודה בתוקף. דבר שני, לוודא שהכתובת על התעודה נכונה. דבר שלישי, אם המסעדה שנכנסת אליה נמצאת בירושלים – לתת את הדעת שהלוגו בתעודת הכשרות הוא של הרבנות מירושלים ולא מתל-אביב. ועוד – שהתעודה לא תהיה מצולמת. זה מנוגד לחוק, אלא רק את תעודת המקור אפשר להציג. אני ממליץ גם להתקשר למשגיח של המקום לברר שהכול בסדר".

אבל זה כמו שתשאל את דייויד בלאט אם מכבי תל-אביב היא קבוצה טובה. אתה רואה מצב שבה המשגיח של המסעדה יגיד "אל תאכל שם"?

"בהחלט. קורה שמשגיח רוצה להוריד את התעודה כי מצא מזון טרף בעסק, אבל הבעלים הוא טיפוס אלים ולא מאפשר לו. אם תתקשר, הוא יגיד לך את זה".

מה, ייתכן שמשגיח יסכים, מתוך פחד, ששמו יהיה חתום על תעודה כוזבת?

"כן", מודה יוחאי, "יש ליקויים פה ושם בכשרויות. זו עבודה שכל הזמן צריכים להיות בה דרוכים. בכל בוקר יש חשש מחודש מפני מעידות, ובכל יום צצות הבעיות מחדש. אבל בשביל זה יש לנו גם מנגנון פיקוח מורכב: יש משגיח, יש מפקח, יש מנהל מחלקת כשרות, יש רב העיר, וגבוה מעל גבוה – אגף הכשרות של הרבנות הראשית, שמעת לעת מבצע בדיקות כשרות, הן למקבל ההכשר והן לנותן".

אני מספר ליוחאי על הדברים ששמעתי מביטון ומגורמים אחרים ברבנות, שלא היו מוכנים להיחשף בשמותיהם, על הבעיות, המעידות והטיוחים. סיפרתי לו גם את סיפור שני דוכני הפלאפל. "יש בזה משהו", הוא אומר למשמע האבחנה שקיבלתי על הבד"ץ שתעודתו מתנוססת שם. "חל פיחות במעמד הבד"צים המכובדים כביכול. בעבר הכוח שלהם נבע מכך שהם היו עמותות ללא מטרות רווח, שאמרו לבעלי העסקים: 'אנחנו עושים את המקסימום, ואם אתה לא מקבל את הדרישות שלנו – אין לך בד"ץ, ויבואו פחות לקוחות לעסק שלך'. מאז הם הפכו לחברות בע"מ, ונוצרה תחרות רבה גם בשוק הבד"צים. היום אם הם באים אל בעל עסק ואומרים לו להקפיד, למשל, על עשרה קריטריונים, וזה נראה לו מוגזם, הוא יגיד להם: 'לא צריך אתכם. אני אחצה את הכביש ואלך לבד"ץ בצד השני של הרחוב, שמקפיד על חמישה קריטריונים בלבד וגם לוקח חצי מחיר'".

מה שאתה אומר בעצם זה שבבד"צים יש מציאות של 'הולך ופוחת' מבחינת ההקפדות?

"יש הידרדרות חמורה בנושא המהדרין, כי בעולם הכשרויות הזול מנצח. אם הכשרות הממלכתית לא תהיה חזקה, לעולם לא תהיה כשרות מהדרין. אם תעודת הרבנות תהיה חלשה, כל המהדרין יעמדו על כרעי תרנגולת".

למה? לבד"צים אין מנגנון פיקוח יעיל כשל הרבנות?

"צריך להבין שהבסיס שלהם רעוע כבר מהבחינה החוקית. על פי סעיף 2 לחוק איסור הונאה בכשרות, מי שמוסמך לתת תעודת הכשר הם מועצת הרבנות הראשית לישראל, רב היישוב או הרשות המקומית, והרב הראשי לצה"ל כשמדובר בבסיסים צבאיים. גוף פרטי שעושה את זה – עובר על החוק. אם יש בית עסק שמוצג ככשר על ידי בד"צים למיניהם, ללא תעודה מהרבנות, הוא עובר על החוק. וכאן אנחנו מגיעים לנושא האכיפה: מבחינת המפקחים שלנו, עסק שמכריז על עצמו ככשר ואין לו תעודה של הרבנות ייקנס, גם אם יש לו הכשר של בד"ץ כזה או אחר. יתרה מזו: גם אם יש לו תעודת כשרות של הרבנות, ולצדה תעודת כשרות של בד"ץ כזה או אחר, עדיין יש בעיה. כי זה עלול ליצור מצג שווא של הקפדה יתרה שלא בהכרח קיימת. בוודאי ובוודאי אם אותו עסק מכריז על עצמו כ'כשר למהדרין' מכוח תעודת הכשרות של אותו בד"ץ. עם זה יש לנו בעיה, ואנחנו קונסים אותו".

לא משנה לכם אם מדובר בבד"ץ קיקיוני ובעייתי או בבד"ץ עתיר מוניטין?

"לא משנה. כי אי אפשר להציב גבולות – למה זה כן וזה לא. אנחנו מתנגדים לטייטל של 'מהדרין' על סמך תעודות הבד"צים למיניהם, כי יש בזה פתח להכשלות. כותבים 'מהדרין' ולך תדע אם זה בשר גלאט או לא, אם זה חלב עכו"ם או לא. ולכן אנחנו קונסים".

בוס, אתה מפוטר!

"מערכת הכשרות מוצפת קומבינות", אומר מפקח לשעבר ברבנות בני-ברק. "זה שאנשים עושים כסף – זה סיפור אחד; אבל העניין החמור הוא שהקומבינות הללו מובילות בהכרח לכך שיהודים נכשלים באכילת בשר פיגולים ובאיסורים אחרים".

סליחה, המשגיחים הרי כולם אנשים דתיים. לא אכפת להם שתוספת ההכנסה שלהם גורמת לאחרים להיכשל בטריפות?

"אכפת להם מאוד. בהתחלה. אבל לא רק הם עובדים בעבודות נוספות – גם היצר הרע שלהם. ותסמוך על היצר הרע שהוא יודע לתת תשובות נכונות. במיוחד דקה אחרי שהאישה מתקשרת ואומרת שנגמר הכסף ואין לה איך לעשות את השבת.

"משגיחי כשרות ושאר משמשים בקודש לפרנסתם, עוברים תהליך הפוך מזה של לומדי תורה. בלימוד תורה, מתוך שלא לִשְמַה בא לשמה. בהתחלה אתה לומד כי אבא שלך יושב לך על הראש או בגלל שאתה פוחד מהמלמד שלך. עם הזמן אתה מתחבר לתורה ולומד לא בשל פחד מעונש או מציפייה לגמול טוב. במועצות הדתיות וברבנות זה עובד הפוך. כשאתה נכנס לעבוד, אתה באמת רוצה לתרום לחיי הדת של הקהילה שלך, בנוסף לרצון שלך להתפרנס; ואולם עם הזמן, מתוך ה'לשמה', המשגיח בא ל'לא לשמה' – גם לחיפוש טובתו האישית. לא כולם כך, אבל רבים".

"הבעיה היא לא יצר הרע", אומר ביטון, "אלא זה שהמשגיח קופץ ממקום למקום. מי שמשגיח על שבעה מקומות בו-זמנית זה לא רציני. אז הוא נמצא בעסק רבע שעה, חצי שעה, ובאותו זמן הכול דופק טוב. אבל מה קורה אחרי שהוא עוזב? זה לא מה שהיה בבית הנשיא?"

הנקודה היא שהמשגיח מקבל את הכסף מבעל העסק ולא מהרבנות, כשבכל עסק הסכום נע בין מאות שקלים ועד אלפים בודדים. גם אם הוא יקבל 2,000 שקלים במקום מסוים, איך אתה מצפה שהוא ישגיח שם כל היום? מסכום כזה אפשר להתפרנס?

"בוודאי שלא. מה שאני מציע זה שהמשגיח יעבוד במקום כאיש צוות לכל דבר. שיעבוד במחסן, שיעבוד כטבח, שיעבוד כשוטף כלים. הוא יקבל משכורת כשל עובד, וחלק מעבודתו תהיה גם ההשגחה. כשהמשגיח נמצא כל הזמן בעסק, זה רציני. אם המשגיח באותו קייטרינג שסיפק בשר לבית הנשיא היה עובד מן השורה – זה לא היה קורה. אגב, זה גם מה שאומרים לי בעלי עסקים. כואב להם לשלם סכום עתק, מבחינתם, על ביקור יומי של כמה דקות. כשאני מעלה בפניהם את ההצעה שלי, הם מגלים התלהבות. אבל ברבנות כמו ברבנות – קשה לשנות סדרי בראשית".

הבכיר לשעבר מרבנות תל-אביב חולק על הפתרון שמציע ביטון, וגורס את ההפך הגמור: "חייבים לנתק אחת ולתמיד את הקשר הכספי שבין המשגיח לבעל העסק, שמשלם את משכורתו. כל מי ששומע על השיטה הזו, מיד אומר שמשהו עקום כאן: איך משגיח יכול לבקר את הבוס שלו? איך המשגיח יכול לעמוד מולו, להתווכח ולאיים שאם לא יקבל את דרישותיו, הוא ישלול לו את התעודה? זה מופרך. יתרה מזאת: ככל שהוא יפגע יותר בעסק, כך הוא יפגע יותר בפרנסתו".

ההצעה שלו היא שבעל העסק ישלם לרבנות, והיא זו שתשלם את שכר המשגיח. "אבל זה רק חלק מהפתרון. המשגיח צריך להיות נוכח בעסק יותר מביקור של עשר דקות פעם אחת ביום. הוא לא חייב להיות כל הזמן, אבל הוא צריך להיכנס לכמה ביקורים בכל יום, ובעיקר בשעות שונות. שיידעו שגם אם הוא כבר הגיע היום, זה לא אומר שהנודניק לא ייראה עד מחר בבוקר.

"אני כן מקבל את זה שחשוב שהמשגיח יעסוק לא רק בהשגחה, אלא גם יהיה פעיל וזמין למציאת פתרונות יצירתיים לבעיות שצצות כל הזמן. קייטרינג 'פרי הארץ' היה במצוקה נוראית ביום העצמאות בבוקר. אני לא מקנא בבעל העסק, כשנודע לו שהבשר שצריך להגיע עוד כמה שעות לנשיא המדינה מקולקל. אבל אם הוא היה יודע שיש לו משגיח שגם נותן פתרונות במצבי חירום, הוא היה מפעיל אותו, ולא מריץ את הטבח לאבו-גוש".

ואיזה פתרון היה מוצא המשגיח בבוקרו של יום העצמאות?

"לא כל המקומות הכשרים סגורים בעצמאות בבוקר. טלז-סטון נמצאת באזור אבו-גוש, או שמקסימום הוא היה טס למאה-שערים או לבני-ברק. כך הקטסטרופה הזו הייתה נמנעת".

==

התחקיר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון".

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
4 תגובות - 4 דיונים מיין לפי
1
חייבים להפריט את הכשרות
דוד | 23-06-2012 23:11
יש גורמים פרטיים בעיקר באזור המרכז שעושים עבודת קודש והלואי והרבנות היה לומדת מהם ולא נלחמת בהם.
2
רוב משגיחי הכשרות הם חרדים שלא עושים עבודתם
אהרן | 23-06-2012 23:17
נאמנה לצערי הם מגיעים נמצאים במסעדה דקות ספורות וממשיכים לשאר המסעדות ככה שבעל המסעדה יודע שיש שעה קבועה שהמשגיח נמצא והשמים הם הגבול בהכשלה וכולם יודעים ושותקים כי מדובר בהמון כסף והמון הכשלה ולאף אחד לא איכפת ודי לחכימא ברמיזא
3
למה יש קשר של שתיקה?
רוצה לדעת עוד | 24-06-2012 1:54
מה שאהרון יודע (מגיב מספר 2) אני לא יודע, וגם לא ידעתי עד שקראתי את התחקיר הזה. למה עד שמקור ראשון החליט לטפל בזה אף אחד לא כתב על הדבר המבהיל הזה שאנחנו הולכים לאכול במסעדות בגלל תעודת הכשרות ובעצם הכל שם סימן שאלה אחד גדול. למה מסתירים את האמת? דבר חמור מאוד וישר כח למקור ראשון ולסרוגים שהעלו את זה לראש תשומת הלב של הציבור.
4
עוד בעיה עם משגיחי כשרות חרדיים
| 24-06-2012 11:22
הם מתייחסים לדתיים כאל חילוניים. כבר אמר משגיח כשרות למישהו שהוא חשב שהוא חרדי שאם הוא שואל בשביל עצמו שלא יאכל במקום אבל זה בסדר לדתי רגיל. איך אנחנו סומכים על אנשים שמזלזלים בנו כיהודים לדאוג לכשרות שלנו?