"תראה"- חזרתי לעצמי- "אתה רוצה בעצם להשליך עלי את בעיית הזהות היהודית של המדינה. אתה לא רוצה להתמודד איתה בעצמך. וטוב לך שאני אטפל בה עבורך. ובכן תשכח מזה. אני לא מוכן לכללים האלו. רוצה זהות יהודית למדינה? זה חשוב לך? בוא נעשה את זה ביחד. בוא נבין שיש לנו פה אינטרס משותף- אינטרס קיומי. לא קונפליקט. "זהו"- סיימתי- "השאירו לנו פה משימה לא פשוטה. עד היום כל צד זרק מעליו את האחריות, ונשאר עם מה שנוח לו. כך קרטעה לה העגלה- הולכת ומתפרקת, הולכת ונפרדת. אנחנו נצטרך לבנות ביחד הכל מחדש, או שנשאר בלי כלום"

ירון נבהל קצת מהמשימה שהפלתי פתאום על כתפיו. מרחוק התחיל להפציע קו החוף של ארץ ישראל.

=======

קטע זה שבו מסתיים ספרו של משה פייגלין 'במקום שאין אנשים' מציג תפיסת עומק ביחס לחברה הישראלית.

אסביר: אנו שואלים את עצמנו- למה הגענו לארץ ישראל מכל קצוות העולם? האם רק כדי להתקיים? האם רק כדי שיהיה לנו מקלט בטוח?

התשובה שאנו נותנים לעצמנו- ברור שלא. אין מצב. רק כדי להתקיים הגענו לארץ ישראל? רק כדי לשרוד הקמנו מדינה? מה פתאום? יש לנו ייעוד, יש קומות חדשות שצריכות להיווצר. באנו לכאן כדי שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

אך מה אמור להיווצר כאן? ואיך? את התשובה לכך איננו יודעים בדיוק, ואיני מכיר משהו שיודע לתת לשאלה גדולה זו תשובה מפורטת. קווים כלליים אולי כן. תשובה מפורטת לא.

אך גם אם אינני יודע מה התוכן המדויק של מה שצריך להיווצר כאן. נראה לי שיש לי כיוון מהיכן יצמח מה שאמור להיווצר כאן. מהיכן יצמח היהודי החדש.

עם ישראל הגיע לארץ קהילות קהילות, עדות עדות, ציבורים ציבורים. כל קהילה, עדה וציבור אוחזת בחתיכת אמת, חתיכת זהות שיש רק לה. כל קבוצה מחזיקה בידיים שלה מפתח קטן או גדול (תלוי מאיזו קבוצה אתה, כל קבוצה סבורה שאצלה נמצא המפתח הגדול או המפתח היחיד) שרק בשילובם ההדרגתי ביחד תיווצר דמות היהודי החדש. דמות היהודי הגאולי, דמות היהודי ש"תרבות הבית השלישי" (מושג מהמהפכה האמונית של מוטי קרפל) כבר אינה זרה לו, הוא כבר נוגע בה בעומק אישיותו.

אם כן: התפיסה "האנטי מגזרית" של 'זהות' אינה מגיעה מהמקום של רצון לפרק את האיכות המיוחדת של כל מגזר, היא מגיעה מהמקום של הרצון לאפשר לכל מגזר לשתף את האיכות שלו עם שאר המגזרים. "זהות" רוצה ליצור מגרש משותף בו כל מגזר וכל אדם יוכל להביא לאחרים את האיכות המיוחדת שבו, 'זהות' רוצה להוריד את הפחד והשנאה שיש היום בין המגזרים, ואכן השנאה קיימת להבנתי בעיקר במישור הציבורי והפוליטי ולא במישור האישי והיום יומי, להיפך במישור היום יומי האישי יש המון חיבורים, והמישור הציבורי והפוליטי מעיב על כך ופוגע.

'זהות' רוצה גם למנוע מצב שבו "מגזר" אחד זורק אחריות על "מגזר" אחר. אתם תהיו אחראים על "זהות היהודית של המדינה" ואנחנו נהיה אחראים על "הצלחתה המדינית הכלכלית". לא. נגמר הסיפור הזה. האחריות על הזהות היהודית היא של כולנו, האחריות על עתידה הכלכלי המדיני הוא גם האחריות של כולנו.

מוטי קרפל סבור (בפוסט שפרסם בפייסבוק) ששינוי חייב להתרחש באופן כזה שיש מנהיג שמחובר עם ציבור ספציפי. והציבור הספציפי הוא לדעתו "הציבור האמוני". 'זהות' סבורה שהציבור הוא עם ישראל כולו. 'זהות' סבורה שהציבור הוא כל מי שמוכן לקחת אחריות על העתיד שלנו כאן מתוך נאמנות לכך שאנחנו "יהודים", מתוך נאמנות להכרזה: שבנו לארץ ישראל מתוך היותנו "יהודים", שבנו לארץ ישראל וזו לא רק "מדינת היהודים" כי אם זוהי "מדינה יהודית", יש לנו מחויבות לחלום הדורות "לבנות את בית המקדש" יש לנו מחויבות לזהותנו היהודית גם אם איננו יודעים מה תוכנה המדויק.

האם ציבור הכיפות הסרוגות בשל לכך?

רבים כן. השפה של הציבור הסרוג בעיקר אצל הדור הצעיר היא השפה של זהות. הרעיונות הללו חלחלו עמוק לתוך הנוער והדור הצעיר של המגזר הסרוג. להבנתי גל העומק הזה בדיוק, הוא זה שעליו רכבה ההתלהבות המדהימה בציבור הסרוג מנפתלי בנט. אך האכזבה לא איחרה לבא, שכן נפתלי בנט לא הביא איתו עומק תפיסתי ונאמנות אמיתית.

אז מדוע הציבור הסרוג לא נוהר בהמוניו לזהות?

א) שמרנות. שהיא עוגן דתי חזק. וגם חשוב מאוד. 'זהות' היא פריצת דרך. היא מביאה לידי ביטוי תפיסה של ביטחון באדם בעומק והעוצמה של הזהות היהודית שמונחת אצל כל אחד בעם ישראל. זה דורש אומץ.

ב) הציבור הסרוג לא נוהר בהמוניו לזהות. אך גם אם לא בהמוניו עדיין צעירים (ברוחם) מתוך המגזר, צעירים דעתניים, צעירים שקו האופי המרכזי אצלם הוא אומץ אינטלקטואלי, צעירים אלו מהווים את אחד היסודות המרכזיים הן בתוך מנגנון המפלגה (מייסדים, מתפקדים, מועמדים), והן את כוחה האלקטורלי שבעז"ה יבוא לידי ביטוי בקלפי.

=======

יאיר צפלביץ' הוא מנכ"ל 'מרכז הארץ' מרכז העוסק בחינוך לאהבת הארץ, שדאות וסיירות. סטודנט להוראה במכללת הרצוג