על "הלכות תרבות הפנאי" של הרב דוד סתיו

רוב מוחלט של שומרי המצוות, מכל המגזרים, נהנים (במינונים שונים) מבילויים מעין אלו. אך מרבית פוסקי ההלכה מתעלמים מכך, ומעמידים פנים שצאן מרעיתם הוגה בתורה בכל שעות היום והלילה. הם אינם מנסים להדריך את קהלם ולקבוע את הגבול בין תחומי ההיתר והאיסור בשעות הפנאי. את החלל הזה מנסה הרב סתיו למלא.

על "הלכות תרבות הפנאי" של הרב דוד סתיו
  אסור, מותר ורצוי. בין הזמנים (כריכת הספר)

הקודיפיקטורים הגדולים של ההלכה לא הסתפקו באיסוף פרטים הלכתיים רבים, אלא יצרו סיווגים חדשים וגיבשו תחומים הלכתיים שלא נודעו לפניהם. המחבר הבולט ביותר בהקשר זה הוא הרמב"ם, שיצר וגיבש תחומים הלכתיים חדשים, כדוגמת "הלכות יסודי התורה", "הלכות תשובה", "הלכות מלכים" ועוד לרוב.

אפשר למצוא דוגמאות כאלו (בקנה מידה אחר, כמובן) אף בדורנו. כך, למשל, הרב נויבירט, מחבר ספר המופת "שמירת שבת כהלכתה", יצר קטגוריות הלכתיות חדשות כמו "משחקים בשבת".

הרב דוד סתיו, בספרו "בין הזמנים", מנסה אף הוא לחולל מפעל דומה, וליצור תחום הלכתי חדש: "הלכות תרבות הפנאי". עם התקדמות הטכנולוגיה התפנה לאדם המודרני זמן רב, שבעבר הוקדש למטלות מתישות. מה עושים בכל הפנאי הזה?

יש פנאי ביהדות?

נקודת המוצא של הספר היא השאלה המטרידה האם בכלל היהדות מכירה במושג הפנאי. הרי היהדות דורשת מהאדם מסירות טוטלית לעבודת ה' ולקיום מצוותיו. בייחוד מתבטא היסוד הזה במצוות תלמוד תורה: "והגית בו יומם ולילה". רבי ישמעאל המליץ לאחיינו, שחשק בלימוד חוכמה יוונית – "צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמה יוונית" (מנחות צט ע"ב). רבים מסיקים מכאן שגבר יהודי חייב ללמוד תורה בכל רגע פנוי מן היום ומן הלילה.

הרב סתיו מביא פוסקים רבים (ערוך השולחן, אור שמח, אבן האזל) שמפרשים אחרת את מצוות תלמוד תורה. לדבריהם, המצווה הזו מתחשבת בנסיבות חייו ובאישיותו של האדם: לא כל אחד יכול ללמוד תורה בהתמדה ובדבקות בלתי נדלים. כל אדם צריך לעשות את המרב – אך המרב אינו בהכרח הכול. הרוב הגדול של בני האדם אינם מסוגלים לחיות בדריכות מתמדת ותוך ניצול מלא של כל רגע, וזקוקים לפנאי ולמנוחה.

הרב סתיו מבחין בין דרכים שונות לניצול שעות הפנאי. חלק מהדרכים הללו רצויות, חלקן אסורות וחלקן מותרות. החידוש הגדול הוא בקטגוריה השלישית.

הרב סתיו פותח את ספרו בהלכות תלמוד תורה, ומסיים אותו בהלכות גמילות חסדים. שני אלו הם ודאי הניצול הטוב ביותר של שעות הפנאי, וכל המרבה בהם הרי זה משובח. אך יש דרכים אחרות לניצול שעות הפנאי, דרכים שאינן חובה, ומנגד גם אינן איסור: לשבת לקרוא ספר טוב, או לשוחח עם חברים נעימים.

החול הוא קודש סמוי?

רוב מוחלט של שומרי המצוות, מכל המגזרים, נהנים (במינונים שונים) מבילויים מעין אלו. אך מרבית פוסקי ההלכה מתעלמים מכך, ומעמידים פנים שצאן מרעיתם הוגה בתורה בכל שעות היום והלילה. הם אינם מנסים להדריך את קהלם ולקבוע את הגבול בין תחומי ההיתר והאיסור בשעות הפנאי. את החלל הזה מנסה הרב סתיו למלא.

יחסם של בני הציונות הדתית לבילויים של היתר בשעות הפנאי הוא אמביוולנטי. מחד, יש נטייה חזקה כלפי החיבור של התורה והחיים – והפנאי הוא חלק מן החיים. מצד שני, הלגיטימציה לעולם החול נשענת בציבור זה לעתים קרובות על ההנחה המטאפיזית שעולם החול הוא למעשה מסווה לקודש נסתר.

התפישה הזו מצד אחד מרוממת את ערכו של החול, ומצד שני מציבה בפניו ציפיות שקשה לעמוד בהן. אם החול גם הוא קודש, אז מותר לקרוא את עגנון, ואולי גם את ברנר (או אפילו דוסטוייבסקי). אבל האם מותר גם להאזין למוזיקה סתמית ברדיו? את ההאזנה הזו יקשה עלינו להגדיר כקודש חבוי. אם מציגים את החול הלגיטימי כקודש סמוי, מותירים בחוץ חלק גדול מעולם החולין.

הרב סתיו מנסה למצוא מקום גם לחול החולי, שאינו מקודש. אמנם, גם הוא מבטא לעתים רמת ציפיות גבוהה מאוד מעולם החול. על הצגות תיאטרון דתיות הוא כותב: "חזון בתי התיאטראות ההופכים לבתי מדרשות קורם עור וגידים לנגד עינינו ממש" (עמ' 201). ההתלהבות הזו נראית מוגזמת מעט. השאלה העיקרית העומדת בפנינו היא מידת הלגיטימציה של בתי תיאטראות שאינם בתי מדרשות. גם בשאלה הזו עוסק הרב סתיו בהרחבה.

מותר, אסור ורצוי

בכל נושא שבו דן הרב סתיו הוא מקדים פרק רעיוני, ולאחריו פרק הלכתי. הפרק הרעיוני עוסק בעיקר בשאלה האם אותו בילוי – ספרות, טלוויזיה, תיאטרון וכו' – הוא לגיטימי מבחינת השקפת העולם היהודית. הפרקים ההלכתיים מתחלקים לשני סוגים. חלקם מפרטים יותר לגבי השאלה היסודית – מה אסור, מה רצוי ומה מותר. חלק אחר מן הפרקים דנים בפרטים הלכתיים נוספים, הנוגעים לאותה פעילות. כך, למשל, הפרק הנוגע לטיולים עוסק בהלכות תפילת הדרך, הלכות ברכת הגומל וכו'.

פסיקתו של הרב סתיו היא בסגנון תמציתי-מעשי. בספרות ההלכה ההולכת ונכתבת בבתי המדרש הדתיים-לאומיים, כדוגמת ספריהם של הרב אליעזר מלמד והרב יוסף צבי רימון, נוהגים בדרך כלל המחברים לתאר בקצרה את הרקע התלמודי של הנושא, ולהראות איך הפסיקה משתלשלת ממנו. הרב סתיו בחר לדלג על מהלך זה, ופסיקתו היא לקטנית ותמציתית.

כאשר הרב סתיו עוסק בעצם שאלת ההיתר או האיסור של הפעילויות המדוברות, הוא נוטה לפסיקה חד-משמעית. אך במקומות שבהם הוא מרחיב גם בשאלות הלכתיות נלוות, הוא נוטה לעתים להביא כמה דעות הלכתיות, כך שהלומד הנבוך מתקשה להגיע למסקנה מעשית.

במקומות אלו עלול הלומד לצאת קרח מכאן ומכאן: העמקה בסוגיה התלמודית לא קיבל, וגם ההכרעה המעשית נותרה מעורפלת. הדילוג מהרקע הרעיוני הכללי הישר לפסיקה המעשית מותיר חלל מסוים. ייתכן שפירוט נוסף היה מעמיס על הקורא, אך חסרונו מורגש במידת מה.

גישה ריאליסטית

אנשים נוהגים לסווג חיבורים הלכתיים לפי קריטריון שטחי אחד: "מקל" או "מחמיר". הרב סתיו אינו נענה לתיוג הזה. גישתו הכללית אינה בהכרח מקלה, אלא ריאליסטית.

כיו"ר ארגון רבני צוהר וכרב עיר – בתוך עמו יושב המחבר, ואין הוא יכול להתעלם מהעובדה שבני הציבור הדתי צורכים את התרבות הכללית בשעות הפנאי שלהם. לכן הוא בחר להדריכם איך אפשר לצרוך את ההיבטים הראויים של תרבות זו. אך לא תמיד הוא מקל. בעניינים רבים הוא בוחר להחמיר מעבר למקובל בציבור הדתי-לאומי.

כך, למשל, הוא קורא להפריד בין גברים לנשים בהלוויית המת. הוא גם אוסר צפייה בזמרת השרה בטלוויזיה. מצד שני, כאשר דן הרב סתיו בסרט שיש בו מעט סצנות שבהן בעיות צניעות קלות, הוא מתיר לצפות בסרט זה, ולהסתפק בעצימת עיניים בסצנות הבעייתיות. ההיתר הזה ודאי ייראה לרבים מרחיק לכת.

הרב סתיו בוחן כל נושא לגופו, ונדמה שמדריכים אותו שני יסודות: ראשית, שורת הדין וההלכה; שנית, המציאות הרווחת, שבה צריכה ההלכה להתגשם למעשה.

סיכומו של דבר, מדובר בספר מרשים. הוא משקף אומץ ובקיאות, היכרות עמוקה עם עולם ההלכה וגם עם עולם המעשה. הרב סתיו ממלא כאן חלל חיוני בעולם הדתי שלנו. אין די באמירה שכל בילויי הפנאי אסורים, שהרי אם הכול אסור – אז הכול מותר. הרב סתיו מבהיר: לא הכול מותר, אבל גם לא הכול אסור.

==

בין הזמנים – הרב דוד סתיו, הוצאת ידיעות ספרים 2012.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע
4 תגובות - 4 דיונים מיין לפי
1
החול הוא קודש סמוי ?
| 30-04-2012 22:41
ברמה האמונית התיאורטית זה נכון - כמו שאדם במדרגת קדוש של מסל"ש כל חייו החומריים הם קודש,אדם כזה יכול להגיד שהוא "רואה" את החול המקודש,איפה אנחנו ואיפה הרמה הענקית הזאת... הלוואי ונזכה להיות זהירים ולא לקפוץ מעל הפופיק...
2
נו באמת
| 01-05-2012 8:29
3
ביקורת על הספר- רוני שויקה
אבי | 23-08-2012 0:18
ספרו החדש של הרב דוד סתיו "בין הזמנים" (ידיעות אחרונות, תשע"ב) העוסק בתרבות הפנאי מבחינה הלכתית ומחשבתית הוא לכאורה דבר בעתו, הבא לצמצם את הפער ההולך וגדל בין הספרות התורנית ואורח החיים שהיא תובעת מציבור שומרי המצוות לבין שגרת החיים השוטפת של אותו ציבור. כפי שכותב המחבר במבוא, החיים המודרניים מאופיינים בשפע של פנאי ביחס לדורות קודמים, וזה מתמלא בדפוסי תרבות ובילוי שאינם באים לידי ביטוי של ממש בספרות התורנית. מכאן עולה הצורך במדריך הגותי והלכתי שיציג עמדה תורנית מעודכנת ביחס לדפוסי תרבות ובילוי אלו. לטעמי הספר נכשל במילוי מטרה זו. הספר חוטא לטעמי באי-הבנה של האתגר שעליו הוא מבקש לענות, וכתוצאה מכך הוא עונה תשובות לא רלוונטיות לשאלות לא רלוונטיות, ונעדר ממנו דיון בבעיות האמיתיות (או המדומות) העולות מכותרתו. במקרים רבים נראה המחבר כמתחמק מהתמודדות ישירה עם העניין הנידון, אם באמצעות בריחה לציטוטים מהספרות ההלכתית הקלאסית שאינם יכולים להועיל כלום, אם על ידי הוראות עמומות שבמקרה הטוב אומרות את המובן מאליו ובמקרה הרע חסרות תוכן כלשהו. בקיצור, מי שמחפש הדרכה ונקודת מבט תורנית ביחס לתרבות המודרנית לא ימצא אותה בספר, או גרוע מזה – יחשוב שהיא לפניו בשעה שהוא רחוק ממטרה זו מרחק רב.
4
הספר מתיר לראות סרטים ולעצום עינים בתועבה מינית...
דתי לאומי שמתבייש | 29-12-2012 22:37
מי יעצום עיניים?? "אין אפוטרופוס לעריות" השולחן ערוך וגדולי ישראל בכל הדורות מתהפכים בקברם.