זה מכבר שיום הזכרון לחללי מערכות ישראל הופך להיות אחד הימים הקשים עבורי בשנה.

לא בגלל שאני מכיר מישהו שנפל חלל (וכמו כולם אני מכיר לא מעט), אלא בגלל אופי והצורה ובשנים האחרונות גם התוכן  שיום זה מקבל.

יום הזכרון התחיל כיום האזכרה לחללי מלחמת השחרור, יום זה צויין בה' באייר תש"ט ותש"י, אך בעקבות הקושי הרגשי והאישי של המשפחות השכולות והערבוב עם שמחת יום העצמאות הוחלט להעבירו ליום שלפני יום העצמאות.

התאריך ואופי היום נקבעו על ידי מועצה ציבורית שהקים ראש הממשלה דוד בן גוריון. רק בשנת 1963 חוקק חוק "יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא-הגנה לישראל" שהסדיר בחוק את יום הזה. בחוק כתוב שיום זה הוא יום זכרון גבורה… להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשה גבורתם.

בשנת 1980 שונה שם החוק ל"יום הזכרון לחללי מערכות ישראל" על מנת שיכיל גם את הנופלים לפני קום המדינה וגם את כוחות הבטחון החוץ צה"ליים.

התמכרנו לעצב

החכם מכל אדם אמר בקהלת "עת ספוד ועת רקוד " בימיו של האדם יש עת לספד – להזכיר מעשיו של ההולך בדרך כל בשר, להדגיש את שניתם ללמוד ממנו, ויש עת לרקד לשמוח להתרכז בחיים.

התחושה האישית שלי שאנו כאן בישראל בשנת 2012 נמצאים בתהליך של התמכרות להספד.

יום הזכרון הופך ליום אבל אישי יום בו השכול מונף אל על, הדמעה והבכי הן חזות הכל, במעין התמכרות מעוררת רחמים לעצב הבלתי ניתן לשליטה הנופל עלינו בעקבות מותו של אדם אהוב וקרוב.

אכן אבדן האדם הצעיר הוא כואב, אך מלחמתנו לא לשווא היא, החייל או החיילת שנפלו חלל במערכות ישראל, לא מתו לשווא, מותם לא היה בזבוז של חיי אדם אלא חלק מאותו תהליך כואב של גאולת ישראל ותחייתו.

יום הזכרון אמור להיות מוקדש להתייחדות עם זכרם של הנופלים לא להיות מוקדש לבכיים של החיים, אמור להיות מוקדש להעלאת גבורתם של המחרפים נפשם למות, כדי שנלמד מהם, כדי שכן נהיה מוכנים לחקות את מעשיהם אם גם אנו נדרש לכך.

השכול האבל היתמות והאבדן הם קשים, אך הם בעלי משמעות. יום הזכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום זכרון לאומי לא יום אבל, הוא יום בו אנו מתכוננים ומנסים להבין את המשמעות של עצמאותנו, את המחיר שאנו נדרשים לשלם עבורה, יום בו אנו צריכים להתרכז בטוב שבאדם ובערכה של המדינה כדי שנגיע ליום העצמאות, מוכנים ומוקירים תודה.

חברה שמאבדת את המשמעות של מאבקה, מתמכרת לבכי ולאבדן ,סופה שתחגוג את עצמאותה בין סיר הבשר לבקבוק הבירה.