ישנה יומרה מסוימת במלאכת הפרשנות. אמירה, כביכול, שהפרשן מבין את המקור, את המחבר. שהפרשן מסוגל לייצג אותו נאמנה. שולט עליו. גם אם הפרשנות מוגשת כהצעה בלבד, לקחת או לדחות – בעצם הניסיון לפרש טמונה היהירות. ואף על פי כן, הפרשנות נחוצה. כי כל מאמץ להבין את המקור אינו אלא פרשנות.

ספק אם יצירות האמנות הדגולות היו זוכות להערכה כה רבה ללא שכבות הפרשנות שצברו לאורך השנים. ובאמצעות הפרשנות, זוכה היצירה לניתוק מיוצרה, זוכה היצירה בחיים עצמאיים – מתגלות בה תובנות ומשמעויות שלא שערום יוצרה. נוצרת שותפות אמיצה בין היוצר למתבונן, שותפות פעילה: שניהם אחראים במידה שווה בהבאת היצירה לאוויר העולם, בפיתוחו, בהעצמתו ובעצמיותו.

ואולם, לא דמי הפרשנות האחת לחברתה. ישנן פרשנויות המאפשרות יותר מרחב מחיה למקור, פרשנויות שאינן כופות עליו את דעתן, לפחות לא באופן אבסולוטי. שכתוב המקור או תרגומו לשפה אחרת – אלו פרשנויות אשר תחילתם במשא ומתן עם המקור, אך סופם בהצעת חלופה עבורו, חלופה נגישה, חלופה מובנת.

ואילו פרשנויות אחרות – ליבון של מילה, של משפט – אינן מציעות תמורה למקור כולו, אלא שואפות להבהיר פן נקודתי מתוכו; הרובד הבסיסי, אמנם, נותר היצירה המקורית. ובמקרים רבים, ניכרת התפתחות אבולוציונית באופי הפרשנות, מפרשנות מכלילה וחונקת לפרשנות נקודתית ומחיה – אולי כמאבק ביוהרה ובאלימות האימננטיות במלאכת הפרשנות.

הפרשנויות הראשונות למקרא ניסו לשכתב את הטקסט המקורי – דוגמת דברי משה בספר דברים, דוגמת ספר היובלים והדומים לו – ורק בשלב מאוחר יותר, קבלו אופי נקודתי, כהבהרה ולא כחלופה – דוגמת מימרות חז"ליות, דוגמת הפרשנים ה'קלאסיים' מימי הביניים.

וכן לתלמוד: הפרשנויות הראשונות שאפו לשכתב את הסוגיה, לחברה מחדש תוך עריכת המקור – דוגמת רבנו חננאל, רבנו גרשום, הרי"ף – והמאוחרות העדיפו פרשנות ממוקדת יותר, המתרכזת בפן כזה או אחר של הסוגיה – דוגמת רש"י, תוספות, הרמב"ן והרשב"א.

חונקים את הטקסט

ספר חדש – "נקודה טובה", מאת רננית פרשני ומלווה באיוריו של אברהם זמורה (ספריית בית אל, 2012) – נמנה, כמדומה, בקטגוריית הפרשנויות הממירות.

הספר משתיך לסדרת "סיפור קטן על איש גדול", סדרת קומיקס חדשה המפגישה את הקורא "עם פסיפס דמויות מרתקות מתקופות שונות בהיסטוריה היהודית, אנשים גדולים שתבונתם ותורתם משפיעות עלינו עד היום".

במקרה דידן, הספר מתאר את מסעו של ר' נחמן מברסלב לארץ ישראל בשנת 1798. שכן, המרת הטקסט באיור – אם בספרות הקומיקס, אם בסרטים – אינה משאירה מקום רב לדמיונו של הקורא, וממילא, כמעט וחונקת את חיותו העצמאית של היצירה המקורית

הקורא נהיה לצופה – משותף פעיל בחווית הטקסט, מפרשן אקטיבי, לניזון, פאסיבי וסביל. זוהי המציאות, לוחש האיור – הנה עיניך רואות אותה, על כל מורכבותה, ואין צורך להפעיל את שרירי הדמיון והפרשנות בהחייתה.

במובן מסוים, קומיקס מבטאים חוסר אמון בקורא, על שיקול דעתו ועל יכולתו האינטלקטואלית כפרשן, על יכולתו האינטלקטואלית לפתי את הטקסט. וחמור מכך – שבמובן מסוים, קומיקס מבטאים זלזול ביצירה המקורית, מעין קביעה כי הסיפור המופשט דורש איור כדי לזכות במשמעות.

לפיכך, על ספרות הקומיקס בכלל – ועל סדרת "סיפור קטן על איש גדול" בפרט – לגלות זהירות רבה.  מטבעו, הז'אנר שנבחר חוסם פרשנות, חוסם דמיון. חוסם את השותפות הנפלאה בין מחבר לקורא – שותפים פעילים בהחייאת הטקסט, בהולדתו כיצירה חופשית. הקורא נהיה סביל: המחבר והמאייר שולטים בכיפה – בכוחניות – ומקשים על הקורא לתת את ביטויו לטקסט. מקשים על הקורא להוסיף את פרשנותו לטקסט – פרשנות שמעצבת את הטקסט, מעניקה לו משמעות לאורך השנים, משמעות לא פחות חשובה מזו שמעניקה לו המחבר.

על אחת כמה וכמה שעה שהטקסט, שסדרת "סיפור קטן על איש גדול", שואפים להפגיש את הקורא עם תורות ותבונות – חומרים שדורשים פרשנות, חומרים המתנוולים בלעדיה. כי לולא הפרשנות שמלווה אותה, מנתינתה ועד היום – תורת ישראל, מה היא?