לפני שלשים ושש שנה בהיותי תלמיד סורר בישיבת "נתיב מאיר" נלקחתי לשיחות חינוכיות מיוחדות עם ראש הישיבה היוצא, הרב אריה בינה, עם הרב הראשי לרחובות, הרב קוק, ומאוחר יותר גם עם הרב הראשי לישראל וראש ישיבת "מרכז הרב" ר' אברהם שפירא. אמרתי להם כי ראש הישיבה הנכנס, הרב קופולוביץ' מתנהג בצורה חריגה ודוחה בעניינים של קרבה בין אישית. שלשתם היסו אותי בכעס ודחו אותי מעל פניהם כתלמיד סורר.
במבט לאחור קשה לבוא בטענות לרבנים בינה, קוק ושפירא. הם היו תלמידי חכמים גדולים, אך היו גם 'עמי ארצות גמורים' בכל הנוגע למה שהיום אנו מכנים הטרדות מיניות וניצול של יחסי מרות.
אני עצמי חוויתי וספרתי על מעשים קלים בהרבה בחומרתם (אך זהים בסירחונם) לעומת המקרים שצצו ועלו שנים לאחר מכן, כשהרב קופולוביץ' הושעה, הודה והורשע בניצול מיני של תלמידיו. אז, בסוף שנות התשעים של המאה שעברה, התברר כי גם הרב דרוקמן קיבל את המידע החמור. הוא עצמו היכה מאוחר יותר על חטא והתנצל בפומבי על כך שלא ידע אז על חובת דיווח למשטרה.
הרב דרוקמן הינו מנהיג ומחנך דגול ומוערך. בנקודה זו הוא כשל ואף התנצל. אולם, לו היה מפיק לקח באמת ובתמים הוא לא היה מערב עצמו בפרשת הרב מוטי אלון כשזו "התפוצצה" לפני כשלש עשרה שנה. ודאי שאסור היה לו לצאת בעניין זה להגנתו של הפושע ותוך התרסה ברורה נגד פורום תקנה ורבנים חשובים אחרים.
מי שכשל כפי שכשל בפרשת קופולוביץ, אסור היה לו להפך למשען הרבני היחיד לרב אלון, וגרוע מזה, למצב עצמו כאשלי רברבי בו תלו את ביטחונם רבים שנמשכו אחר מוטי אלון.
הרב דרוקמן טען בראיון לעיתונות כי הנפילה של הרב אלון הייתה קלה וכי הוא שב בתשובה. גם זאת אסור היה לו לומר. אלון תקף בארסיות ובגבהות לב את הרבנים שבאו להוכיחו, הציג עצמו כקדוש מעונה, וגם החל לנהוג כאדמו"ר.
הרב דרוקמן. צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90
חשוב להבין את חומרת מעשיו של אלון, ואת הרקב שאלון עצמו טיפח באישיותו (כדברי הרב ליכטנשטיין). הוא שוב ושוב, באפן שיטתי וממושך ניצל אנשים שפנו לבקש ממנו עזרה וראו בו רב ומורה. חלקם היו פגיעים באפן מיוחד, ופוגענותו פצעה את נפשם, יותר אפילו משפיכת דמם.
כאשר ננזף והוצע לו פתח של תשובה הוא השמיץ והתריס את מוכיחיו, ובכך סכר בפני עצמו פתח עתידי לתיקון. גם כעת ממלא הרב אלון את פיו מים ואינו מודה ואינו מתנצל והוא כרשע גמור המחזיק ברשעתו ובאפן זדוני ומודע פועל למנוע מעצמו פתחי תשובה ולזמן לעצמו קורבנות נוספים.
על פורום תקנה היה להבהיר כי מדובר בעבריין פוגעני
אכן, במבט לאחור חובתנו לומר כי ניתן וצריך היה למנוע את גל הקורבנות הנוספים של אלון. משהשמיץ את פורום תקנה והוציא דיבתם רעה (למשל: הוא הציג את "גלותו" בגליל כהרחקה שנגזרה עליו על ידי הפורום, ומכך הסיק באזני אילנה דיין, דמם של תלמיד הצפון אינו סמוק בעיני הפורום כדמם של הירושלמים), היה על הפורום הזה להגיב באפן נחרץ ביותר. למשל, לפרסם את הקלטת של הרבנים ליכטנשטיין ואריאל כבר אז.
יתר על כן, הדרישה של פורום תקנה שהרב אלון ישמור על "דיני ייחוד" גם ביחס לגברים הייתה אולי מטעה. היה על הפורום להסביר במפורש כי אין מדובר כלל בעניין הקשור בנטיה מינית, כי אם בניצול בזוי של אנשים מוחלשים בידי אדם כריזמטי. איני יודע מה הנטיה המינית של אלון או קופולוביץ. אני בספק אם ניתן לאפיין נטיה שכזו ביחס לאנשים אלו. השבר שלפנינו אין לו דבר וחצי דבר עם נטיות וזהויות מיניות. הבעיה שלהם היא בנטיה נצלנית, מניפולטיבית וכוחנית בשדה של תאוות המין.
על פורום תקנה ורבנים אחרים שהתבטאו היה להימנע מלדבר על "צורך בטיפול" במקרה של הרב אלון. איני יודע איזו אבחנה יש לו, אם בכלל. יתכן וטפול כלשהו יסייע לו, אך המלצות טיפוליות אינן אמורות להיות חלק מהפנים הצבוריות של פורום תקנה. על הפורום להבהיר כי אין מדובר באדם חולה או בעל מום כי אם בעבריין פוגעני מועד ומזיד.
את הביקורות הללו ראוי לדעתי לשקול. אותן אני מעלה מתוך הכרות דלה עם החומרים המקוריים, ובוודאי מתוך יראת כבוד לאומץ הלב וליצירתיות של אנשי ה"פורום" שהקימו מנגנון ייחודי, בעולם בו עדיין לא נמצאו הכלים האידאליים להתמודדות עם פוגענות של אנשי הנהגה וחינוך בתחום המיני.
לרב אלון האחריות הפושעת, לרב דרוקמן כישלון שיטתי
האכזבה האמיתית בפרשת אלון היא מהרב דרוקמן, שמראש לא היה אמור לערב עצמו במקרה שכזה, ובסוף נמצא מכשיל את הציבור ואפשר פגיעות חמורות כל כך. על אנשי הפורום למחות ציבורית גם כנגד כשלים שיטתיים כהתנהלותו של הרב דרוקמן.
לא רק מהרב דרוקמן מאוכזב הציבור, אלא בראש ובראשונה מעצמו. מילא ההורים ששלחו את בניהם לישיבת "נתיב מאיר" לפני שלשים שנה.
אבל כל הבגירים שהסתופפו בצילו של הרב אלון בשנים האחרונות, הוריהם ודורשי שלומם – היכן הם היו? האחריות שלהם הינה אולי החמורה ביותר. היסמכות על "תלמידי חכמים" ו"צדיקים" אינה מנקה אף אחד ובאף מקרה, מהאחריות האישית להפעיל שיקול דעת ביקורתי כלפי כל אדם וכל מצב, ולעמוד בפיתויים, בין אם הם בתחום האירוטי ובין אם הם בתחום ההערצה והצייתנות לדמויות נערצות או הכמיהה לריפוי והקלה אישיים.
צר לי על כל קרבנותיו של הרב אלון. אך אם היו ביניהם אנשים בגירים ובריאים בנפשם אשר ידעו על הרשעתו של אלון ועל "שמו הטוב" כפי שפורום תקנה הוציא לו, ובכל זאת פנו אליו ל"ייעוץ אישי", הרי שהם נושאים באחריות לאסון שגלגלו על עצמם. זאת יש לומר, כשם שיש לומר זאת לנפגעות הרב שיינברג ולכל אדם שנוהה אחר "מנהיג רוחני" למקומות הידועים כבעייתיים, ובמיוחד כשמנהיג זה כבר פשע בעבר.
אנשי "פורום תקנה" התריעו. אך לדעתי לא אמרו במפורש כי על כל אדם וכל הורה להיזהר ולהישמר וכי מרגע שפרסמו את מה שפרסמו, האחריות הזו הינה בראש ובראשונה על הציבור. הניסיון להפנות את הפרשה החדשה לשפה משפטית ולטיפול המשטרה הינם אולי במקום (איני יודע את הפרטים), אך אסור שיהוו תחליף לאחריות אישית. לא החוק ולא המשטרה ולא רב חשוב ככל שיהיה לא יפטרו את האדם מאחריותו להגן על עצמו ועל קרוביו. הנה לנו ראיה נוספת לכך שאכן בתפילת הוידוי נוקטים לשון "אנחנו".
לאלון האחריות הפושעת, לרב דרוקמן כשלון שיטתי של הפקרת הפגיעים, על הפורום לשכלל את אמצעיו, ולצבור אחריות להתריע ולמנוע.
הכותב: פרופ' יחיאל מיכל בר אילן, רופא ופרופ' לאתיקה רפואית בבי"ס לרפואה של אוניברסיטת תל אביב
