אתם בטח מכירים אותם מהעבודה, הם אולי בוגרי ישיבה, יכולים אפילו להתפלפל אתכם במסדרון על חידוש ששמעו, אבל דווקא בצומות – אוכלים ושותים חופשי בלי פוצה פה. הם לא בהכרח ציבור לייט, הם אפילו 'מזרוחניקים' רגילים: מנחה וערבית במניין אבל פשוט לא צמים. מבוגרים וצעירים כאחד.

הם אולי יכבדו אתכם: ישתו את הקפה בצד, או יאכלו ארוחת צהריים לא במשרד, כדי שלא תתפתו מהריח. אבל התופעה הזו שרבים בציונות הדתית לא צמים כנראה שלא הולכת להיעלם. נכון, בתשעה באב ויום הכיפורים הם כמובן יצומו, אבל שאר הצומות: זלילה וסביאה בלי שום היסוס.

פעם, כשהיינו ילדים, היינו יכולים לבדוק מי לא צם לפי הלשון הלבנה. מבחן בסיס. היום – כבר אין צורך להסתיר: בכל חנות למכר מזון, תמצאו במהלך היום דתיים קפה או ארוחת צהריים. בלי להתבייש ובלי להסתיר.

האם הצומות האחרים: גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר וי"ז בתמוז – פחות חשובים? האם ההלכות שונות? האם פתאום מותר לעבור על דרבנן? מלבד עצם הצום ההלכתי, גם יש בכך זיכרון היסטורי על חורבנה של ירושלים ואבדן השלטון היהודי בישראל.

לא צמים ולא שמחים: עבודה זה לא בית מדרש: טענה בולטת בקרב הדתיים שלא צמים הוא הקושי בלצום ולפרנס בו זמנית. "חכמה גדולה", הם אומרים, "לשבת בבית המדרש עם מזגן ולצום". החיים בעבודה, בין אם פיזיים או מול מחשב כל היום, אינם מאפשרים לצום לגמרי. צריך ריכוז, צריך להיות עם אנרגיות מספקות כדי לעבוד. מי שיכול לקחת יום חופש – משתמש בו, אבל מי שאינו יכול: הרי שלכאורה הוא אינו יכול לצום. אלה הטוענים ככה למעשה אוכלים מכורח, לא הרבה.

לא צמים ושמחים: אידאולוגיה של גאולה: טענה שנשמעת לאחרונה היא הפיכת הפן הגאולי למעשי בחיי ההלכה. הציבור שלא צמים הוא לא משיחיסטי ואפילו לא קרוב לשם, וספק אם בקיאים בהלכות מלכים ברמב"ם. רחוקים מדעות פוליטיות של כהנא, ועדיין משתמשים בטיעון של הגאולה כמרכיב שמונע מהם, לצערם, לצום: "תראה את ירושלים, איך היא בנויה ומאות אלפי יהודים גרים בה – איך אפשר לבכות עליה?", הם אומרים. "לצום כי התחיל המצור או כי פרצו לעיר ירושלים, שהיום בנויה פי מאה ממה שהייתה אז – זה לבכות על דבר שלא קיים. להיפך, תשמחו שחזרנו לארצנו".

שי מירושלים, אומר לסרוגים: "שמעתי פעם בשיעור, שאם לרבנות הראשית היה אומץ היא הייתה מבטלת את הצומות שקשורים לחורבן ירושלים, להוציא את תשעה באב כי איך ניתן להתאבל על ירושלים בחורבנה?", אני מתחבר לזה, מסכם ש'.

חינוך מהבית: ידוע שצמים רק תשעה באב ויום כיפור: מאיר, בן 32, דתי בוגר ישיבת הסדר, בשיחה עם סרוגים, מסכים שיש מימד גאולי, אבל זה לא המרכיב העיקרי אצלו. מאז ומתמיד זה ככה היה אצלם בבית שצמים רק את הצומות החשובים "תשעה באב וי"ז בתמוז" , וכל השאר עובדים ואוכלים כמעט כרגיל. הוא לא הרגיש יוצא דופן, והיה ברור לו שרבים אחרים ככה נוהגים. משום מה ההלכות האלו של תעניות לא חלחלו. אז למה לא להתחיל לצום מהיום, שאתה יודע שהחינוך הזה הוא נכון? מאיר עונה שהוא לא מרגיש צורך לחזק את הצד הזה, ואם הוא לא מתחבר לצומות הוא מעדיף שלא להיכנס לזה.

הדתיים החדשים: הלכות במינימום: אם מי שלא צם הוא 'לייט' – אז אנחנו כנראה 'מבינים אותו'. תפילין – כן, תפילות – שיוצא, ציצית – לא. שבת – כמעט מלא, כשרות – אוכלים במקומות לא כשרים אבל בלי לערבב בשר וחלב, צניעות – אין מה לדבר. אלו האנשים שבצומות "הפחות חשובים" הם לא שומרים, ואוכלים כרגיל.

אבל אלו שלא צמים לא בהכרח מגדירים את עצמם כ'לייט'. אם בעבר עוד חשו בושה אלו שלא צמו, והיו אוכלים בביתם ולא בפומבי, היום נראה שכמעט בכל מקום שמוכר אוכל ישנם דתיים שקונים ואוכלים בפרהסיא, והתופעה רק מתרחבת עם השנים.

זמני סיום הצום

ירושלים 16:56; תל אביב, באר שבע: 16:57; חיפה: 16:54