השיעור שכל הורה חייב ללמוד מיעקב אבינו

יעקב , שלא מחויב במצוות כיבוד בן. מתייחד עם הקב"ה ואומר קריאת שמע. ואולי, לא "מבזבז" את הרגע אפילו לא לבנו, אלא מביע תודה, התרגשות ואמונה גדולה, להקב"ה ברגע נשגב זה

השיעור שכל הורה חייב ללמוד מיעקב אבינו
  (צילום: שאטרסטוק)

"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (בראשית מו', כט')

במפגש המרתק הזה – אחד מהם נופל על צווארו של האחר ובוכה. בפסוק לא ברור מי בכה על צווארו של מי– האם חלקו השני של הפסוק ממשיך לעסוק ביוסף, שהוא הנושא של ראשית הפסוק, כך שיוסף הוא שבכה על צווארו של אביו (כך פירש רש"י) או שבמילים "וַיֵּרָא אֵלָיו" נראה יוסף ליעקב והופך להיות פסיבי, ומכאן והלאה מספר הכתוב מה עשה יעקב בראותו את בנו, כך שיעקב הוא שבכה על צווארו של יוסף.

הרש"ר הירש- כהמשך לפירושו של רש"י, מסביר גם פסיכולוגית, למה נכון להרגיש את יוסף… שבכה במפגש: "יוסף בכה, יעקב לא בכה. יוסף עוד זלגו עיניו דמעות, יעקב יבש כבר מקור דמעותיו. יוסף התמיד עוד בבכי אפילו כשכבר נכנס יעקב בשיחה אתו…יעקב חי במשך כל השנים האלה גלמוד ומבכה את בנו…ויוסף- לא היה מופנה לטפח רגשות געגועיו, הדאגות החדשות מלאו את ליבו. עכשיו…נתעוררו בו הזכרונות, והתרגשות הכבושה מתפרצת מתוכו בבת אחת". ז"א גם לפי פשטי המקראות וגם בתובנה והבנת הנפשות הפועלות, יוסף הוא הבוכה ועליו הפסוק כולו.

הרמב"ן, אחרי שמקשה קושיות על רש"י, כותב שמסברה נראה שיעקב הוא שבכה על צווארו של יוסף ( אותו כוון פסיכולוגי שמעלה הרש"ר הירש, אלא שהמסקנה היא הפוכה..):

כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו, אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו …] והנכון בעיני, כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת, כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב, כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו, נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה, כשלא ראהו… ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבחור המולך.

הרמב"ן מבין שאין זה ראוי שיוסף, בגילו ובמעמדו, יבכה בפוגשו את אביו, ולעומת זאת אך טבעי הוא שיעקב הזקן ינהג כך בשעה שהוא פוגש את בנו, לאחר שנים כה רבות שהיה בטוח שאינו בין החיים. ולמעלה מזה – הרמב"ן מכריע הכרעה פרשנית בנימוק פסיכולוגי פשוט: "ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבחור המולך". אמירה חזקה, המעמידה את כולנו להתחנך לרגישות לאבא ואימא הדואגים והמסורים.

רש"י למד שהפסוק כולו עוסק ביוסף, והוא זה שבכה על צווארו של אביו: "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע". דברי חז"ל אלו, המתארים את יעקב שקורא קריאת שמע, דווקא ברגע שהוא אולי הגדול בחייו, זכו להארות שונות במהלך הדורות:

1. יעקב שנמצא בשיא התרגשותו, ומשתוקק ליפול על צווארי בנו, להתחבק ולבכות עימו, מצליח לכבוש את הרצון העז הזה וממשיך בקיום המצווה שהוא עסוק בה בדיוק באותו רגע, מצוות קריאת שמע. כך הסביר זאת מו"ר הרב ליכטנשטיין. וכמה מתאימים הדברים לבית סולובייצ'יק… ערך מוחלט של קיום המצוות – כמצווה ועושה. ואולי לצד זה, גם החינוך לשמירת הדברים העמוקים שאדם חווה לעצמו. כך כתב הרב סולובייצ'יק בשם אביו: "מנעוריי לימדוני להבליג על רגשותיי ולא להפגין את המתרחש בעולמי האמוציונאלי …] ככל שהרגש קדוש יותר וככל שהוא אינטימי יותר, טעון הוא יותר גניזה במעמקים". אין כאן איפוק קר ומנוכר חלילה, אלא משהו עמוק, המבקש לתת לאדם לחוות את הרגעים הגדולים האינטימיים בתוך הנפש פנימה…

2. המהר"ל (גור אריה, בראשית מו, כט) הסביר הפוך, שקריאת שמע שקורא יעקב בשיא חייו, במפגש שלו עם יוסף, מבטאת את עוצמת התחושה של אהבת ה' שיעקב מרגיש באותו רגע. קבלת עול מלכות שמיים של יעקב היא כעין אמירת תודה והכרת הטוב של יעקב לה' על שזכה לראות את בנו חי – "וזהו קריאת שמע שנזכר ייחוד מלכות שמיים ואהבתו וראוי היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו ועתה ראה אותו מלך היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לו זה וקבל מלכותו ואהבתו ויראתו וזהו נכון למבין". אפשר לומר שלמהר"ל פשוט שיעקב נרגש ומרומם, ועל החוויה הזו הוא מודה להקב"ה.

3. ה'שפת אמת' הסביר אחרת את דברי המהר"ל בכמה מקומות:

נודע דברי מהר"ל ז"ל בס' גור ארי' על מ"ש חז"ל יעקב לא נשקו שקרא את שמע. וביאר כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא. לכן קרא אז בכוונה קריאת שמע. ועפ"י הפשוט טעם הדבר כי ירא לנפשו שעי"ז האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא לכן הוא מתדבק מקודם בו ית' ועי"ז נשכח ממנו אהבה הגשמיות. (ויגש, תרל"ז)

לפי ה'שפת אמת' כאן, הצדיק נמצא בקונפליקט מתמיד בין חוויות העולם הזה לבין הרצון להידבק בה'. כאן יעקב אומר קריאת שמע כדי לא להיות בחוויה האנושית, אפילו של מפגש אב עם בנו אחרי געגוע של עשרים ושתיים שנה…

במקום נוסף אומר השפת אמת כך:

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד דברי מהר"ל יעקב לא נשקו שקרא ק"ש. שנתדבק באהבת השי"ת ע"ש. ויוסף אמאי לא קרא ק"ש? ונראה שזה בחי' יוסף שהי' בבית אדוניו המצרי, שבחינתו הוא להתדבק בה' אף שעושה עניני עוה"ז לא יתפרד כלל. אבל יעקב הוא למעלה מהטבע, ולכך נתדבק בהשי"ת ולא יכול לנשקו כנ"ל. (ויגש תרל"א)

בתורה זו נראה שה'שפת אמת' מקבל את גישתו של המהר"ל ומשליך זאת על יוסף – יוסף מחובר לעולם הזה, ועם זאת מחובר לעולם הרוח. אפשר ונכון לראות את יופי העולם ולומר "מה רבו מעשיך ה'"… אך יעקב הוא בדרגה אחרת, "למעלה מן הטבע". כך גם הסביר ה'שפת אמת' על פי הגמרא:

"רבי לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה" (ברכות לה, א). אמנם אחר הברכה ניתן לבני אדם שיוכל להיות לה' אף כי הוא לבני אדם. שעל ידי הברכה מתקשר המעשה בקדושה. (ויגש, תרל"ז)

אנחנו אוכלים, חיים, מטיילים… "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם". כשמברכים, כשאדם חי לאור ההכרה שהקב"ה "הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", החוויות הגשמיות, האנושיות, הן מקושרות לשמים, לה'… כמה נפלא!

באותו כוון כתב ה"שפת אמת" במקום אחר: "ונראה להוסיף, כי יוסף זה הנשיקה והחיבוב הי' בכלל מצות כיבוד אב שיראה התשוקה הגדולה שהי' לו, ואם כן מלבד מה שעוסק במצוה פטור ממצוה, בלא זה קיום המצוה הוא עצמו אהבת הש"י ואין צריך להפרד מלקיים. שכן כל המצות יש להם אורות באופן שיוכל אדם לקיים במעשה גשמיות, ועל שם זה נקראים מצוות מלשון צוותא, כמו שכתבתי במקום אחר. אבל ביעקב שלא הי' מצוה, רק אהבת בנו, הי' צריך להתיחד בהש"י וניתק מעצמיות אהבת בנו. והבן כי נכון."

השפת אמת לימד אותנו תורה גדולה. יוסף מחויב במצוות כיבוד אב, והחיבור ואהבת האבא, ההתרגשות מהמפגש- שם המצווה!! " על שם זה נקראים מצוות מלשון צוותא" אנחנו מחוברים למצוות, ועושים אותם מתוך חיבור טבעי למציאות. יוסף מתרגש, בוכה, נפגש עם אבא… שם המצווה!!

יעקב , שלא מחויב במצוות כיבוד בן… מתייחד עם הקב"ה ואומר קריאת שמע… ואולי, לא "מבזבז" את הרגע אפילו לא לבנו, אלא מביע תודה, התרגשות ואמונה גדולה, להקב"ה ברגע נשגב זה.

4. הרב עמיטל הסביר את קריאת שמע של יעקב כביטוי אמוני של הבנת שליטתו של הקב"ה בעולם. כשהתוודע יוסף לאחיו יכלו הללו לומר: 'כעת התברר שמעולם לא היינו בסכנה, תמיד היינו בידיים טובות ושום נס לא קרה לנו'. אולם יעקב אבינו לא חשב כן: כשנפגש עם יוסף הוא הבין שכל התלאות שעברו על משפחתו – שנאת האחים, מכירת יוסף וכו' – היו חלק מתכנון א-לוהי שנועד להביאו למצרים ולקיים את ברית בין הבתרים. הוא הבין כי "ראוי היה …] לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו", ובעמדו נוכח התגשמות מופלאה ומסובכת זו של התכנון הא-לוהי נתמלטה מפיו הקריאה: "ה' אחד!" – שולט בעולמו ומתכנן את קורותיו.

5. אולי ניתן לחשוב על כיוון נוסף, על יעקב אבינו כמחנך. יעקב אבינו נמצא עם כל בניו ויודע את גודל המשימה והתפקיד של עם ישראל היוצא לגלות מצרים, ועוד אלפי שנים של עם החי בסביבה זרה וקשה. יעקב אבינו 'מנצל' את הרגע וקורא את קריאת הכיוון לדורות "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד". המשפחה התאחדה ברגע זה, ועם ישראל יוצא לדרך כאומה. זה הסמן, זה המצפן, זה החזון וכך – עם ישראל חי: "שמע ישראל".

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
בע"ה
שנזכה! | 16-12-2018 5:52
שנזכה לדרגת אמונה כזו ואחדות בינינו ובין בני ישראל! אין יותר חשוב מהאחדות!
2
לטעמי יש כאן התפלפלות יתר של האישים. זאת
שלומית | 27-12-2018 12:00
במקום להבין את המשפט בצורה פשוטה...