מי לא קיבל בחייו את ברכת "בקרוב אצלך" עם המבט הרציני ותחושת האחריות לספק את הסחורה ובהקדם? יש לי תחושה שאף אחד לא הרים את היד בשאלה הזאת.

הלחץ להתחתן וללדת בגילאים הצעירים במגזר, לא מגיע רק מהדודות הזקנות או מההורים הלחוצים והמלחיצים, אלא מהחברה הסובבת אותנו.

הלחץ פועל עלינו במודע או שלא במודע כאשר החברים שלנו מתחתנים כבר בגיל עשרים ומגיעים למפגשי השבט בגיל עשרים ושלוש עם שני ילדים.

אז אנחנו נפלטים למרוץ הזה בגיל שמונה עשרה בממוצע ועלינו להספיק בשנים המעצבות של חיינו, למצוא חתן נאה או כלה חסודה+ ללמוד לפסיכומטרי/תואר או בזמן ההגנה על המולדת+ להבין לאן אנחנו הולכים, מי אנחנו ומה המטרות שאנו מציבים לעצמנו.

אם עמדנו ביעדים שהציבו לנו, נחזור הביתה במקרה הטוב בגיל עשרים מאורסים לחבר/ה מהסניף או לקומונרית, או במקרה היותר מתיש אחרי דייטים אינספור מאורסים למוצלחת מבין העשרות שהספקנו לפגוש בזמן הקצר שהוקצב לעניין לכתחילה.

ברור כי תחושת מציאת ה-אחד או ה-אחת משמחת אותנו, מרגיעה וכמובן מורידה מאיתנו לחצים כבדים, כולם רוצים להיות בצד הבטוח של מציאת האדם איתו נבלה את שארית חיינו באושר ועושר. אך לעיתים התכנונים שלנו לא תואמי מציאות ולמצוא את החצי השני יכול לקחת זמן, לפי מילות השיר: "זה קרה, שהדרך התמשכה לי, זה קרה, לא ידעתי איך זה בא לי".

אבל.. מה קורה כאשר האביר לא מגיע והנסיכה לא הצליחה למצוא צפרדע שיהפוך לנסיך בנשיקה (וירטואלית כמובן), ומגיעים לעוד אירוע ולעוד חתונה ומגלים שאת או אתה היחידים שנשארו מתוך החבורה הותיקה בודדים?!

עכשיו המרוץ נהיה לוחץ, נשארו רק מעט מתמודדים (יצאה לי אנלוגיה טובה!) והלחץ מתחיל לעלות, וביחס אליו גם כמות הסגולות, הצדיקים החיים והמתים אותם פוקדים וכמובן ברכות ה"בקרוב אצלך". אין ספק שלאירוע הבא או לפגישת המחזור, כבר שוקלים אם להגיע לבד או לוותר על ערב של רחמים עצמיים וחברתיים (לא בטוח שבאמת, אבל התחושה היא כזו).

אסור לנו להיכנע לתכתיבים החברתיים של נישואין עוד לפני שנגמלנו מהמוצץ, ובטח שאל לנו להכניס אחרים למרוץ הזה.

רווקה בת עשרים וחמש לא אמורה להיחשב או להרגיש רווקה זקנה ולא מספיק טובה, חתונה היא לא המדד לאושר אישי או למוצלחות. יש להשאיר מקום ליהנות מהתקופות בחיים בהם אנחנו לעצמנו בלי מחויבות לבעל, ילדים ופרנסה שוטפת, ללא רגשות אשם על הבחירה (או הברירה) לחכות עוד קצת עם ה"שלב הבא".

אנחנו כחברה צריכים להוריד הילוך במרוץ הזה, להוריד את תחושת הלחץ המופעלת על הצעירים להתמסד בגיל כל כך צעיר, ופשוט לאפשר להם/ לנו לעשות את זה לפי המקצב האישי המיוחד לכל אחד מאיתנו.

אז שיהיה לכולנו בעיתו ובזמנו!