בעניינים ציבוריים בעם ישראל, כאשר יש התנגשות בין ההלכה לאחדות ישראל, כגון רפורמיות ונשות הכותל שרוצות לבוא להתפלל אבל עושות דברים נגד ההלכה וגם לבושות לא צנוע – מה גובר על מה? האם קדושת הכותל וכבוד ד', גם אם זה ימנע אותן מלהגיע וייצור פילוג בעם?

זה טיעון דמגוגי ידוע: אם לא תעשו מה שאנחנו רוצים, אנו מכריזים שאתם פוגעים באחדות העם. זה הכדור בקנה של כל הרוצים להשתלט. אבל האמת היא הפוכה: מי שחודר לרשותו של הזולת, להשתלט שם ,הוא שמפר את האחדות.

יש מאוד להיזהר מטיעונים דמגוגיים ומסולפים למיניהם. בכותל המערבי נוהגים כבר עשרות שנים ואולי מאות שנים קדושת בית כנסת. למעשה, זהו בית הכנסת הכי מקודש באומה. זה בית כנסת כלל ישראלי, לכל העדות ולכל הזרמים, וגם חילוניים באים. פלא של אחדות ישראל.

כולם מוזמנים לבית כנסת אבל עליהם להתנהג על פי קדושת בית הכנסת ולא לנסות לשנות סדרים מקובלים מדורי דורות. גם גוי אתאיסט שנכנס למסגד מבין היטב שעליו להתנהג כמנהג המקום. זה הנימוס המינימלי.

יתכן שיש רפורמיות ושאר נשות כותל שבאות לשם מתוך תשוקה של קדושה- ולא אלה שמכריזות שאינן מתפללות לעולם- אך יש לדעת שדרך ארץ קדמה לתורה, כלומר מוסר טבעי ובינה טבעית. ודרך ארץ מחייב לכבד מנהגי המקום. אל יהיה ער בין ישנים, ישן בין ערים, צוחק בין בוכים, בוכה בין צוחקים וכול'.

בוודאי אנו מדינה חופשית והאדם הוא בן חורין. אבל הלוואי שכל הנכנסים בדגל החירות ילמדו לפחות את המסע "על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל.

יש פתגם ידוע: "החירות שלך מסתיימת איפה שמתחילה חירותם של אחרים". לא ידוע מה המקור. הוא מופיע בהצהרת האדם והאזרח: החירות היא לעשות כל מה שאינו מזיק לזולת. ובהכרזה השנייה יש תוספת: אל תעשה לזולת מה שלא היית רוצה שיעשה לך. משפט שני זה כמובן ידוע לנו מדברי הלל הזקן וכן הוא אצל הגויים לוז של מוסר הקנטיאני, הצו המוחלט, האימפרטיב הקטגורי.

בוודאי הרפורמיות ושאר נשות הכותל לא היו רוצות שאנשים יראי שמים יחדרו לבתי כנסת שלהן ויתחילו להתנהג כאוות נפש מתוך רצון להשליט את דרכם.

באשר להכרזת זכויות האדם, גם הם לא מציינים מקור, אבל ברור שפתגם זה ינק מהרוח שנשבה בעידן הנאורות, עידן ההשכלה.

לכן אנו פונים לאותן רפורמיות ושאר נשות הכותל: נא קצת יותר נאורות, קצת יותר השכלה.