הרב יוסף משאש והיחס למסורתיים
אל לנו לטעות בהלכה ולחשוב אותה לקול המושמע רק באוזנינו, עלינו לחפש את אלה המאזינים לה גם בדרכים אחרות, ולאפשר לה להדהד גם בהם. עלינו להאזין טוב די הצורך כדי שנשמע את האחריות החברתית, הלאומית, רחבת הידיים שההלכה מצפה מאתנו
בעת האחרונה, התפרסם מחקרה של עדי ארד במסגרת נאמני תורה ועבודה, הבוחן מגמות מעבר בין סוגי החינוך השונים בארץ. ממצא עיקרי המוצג במחקר הוא נשירה מובהקת, שממדיה מתרחבים עם השנים, מחוגי החינוך הממלכתי-דתי. המחקר מצביע על כך שמתוך כל 100 ילדים המתחילים את שנותיהם במערכת החינוך במסגרת החמ"ד, רק 65 יסיימו בו את בית הספר התיכון. זאת לצד אחוזי נשירה קטנים והולכים ממערכת החינוך בכלל, וכאשר מרבית העוזבים פונים לחינוך הממלכתי.
אנו סבורות כי יש להבין נתונים אלה על רקע התפיסה העצמית של החברה הדתית ויחסה אל החברה המסורתית, שבניה ובנותיה הם רבים מאלה שעוברים בין סוגי החינוך השונים על פי מחקרה של ארד. יתר על כן – יתכן שהחלוקה החדה בין החינוך הממלכתי לבין החמ"ד חושפת רִיק הרסני בתשתית מערכת החינוך בארץ, בהעדר קטגוריה המייצגת את האוכלוסיה המסורתית המגוונת והבלתי מבוטלת. לדעתנו, היחס של החברה הדתית לעולמות השכנים לו מביא לפירוד והרחקה שלא במקומם. ברצוננו להשמיע קול נוסף מעולם ההלכה, ובאמצעותו לבחון חלופה להשקפה הרווחת שקנתה לה בית במוסדות הרשמיים בארץ. ההשקפה של מידור וסינון כל מי שאינו עומד במדדים הפנימיים שלהם.
הרב יוסף משאש, בתשובה שהתפרסמה ב-1928 בעיר תלמסאן שבאלג'יר, מתמודד עם מציאות הלכתית בלתי מוכרת, הן עבורו והן עבור המקורות ההלכתיים העומדים בפניו: כל קצבי העיר היו מחללי שבת בפרהסיא. הרב משאש מתאר את הגעתו לעיר ממרוקו, בה הייתה הקהילה שמרנית יותר ומעורה פחות בחברה הכללית מיהודי אלג'יר, הצרפתית זה עשרות שנים. תגובתו המיידית היא מחאה, והוא חותר נמרצות לשינוי המציאות ההלכתית בה הוא נתקל. הוא נזעק באזני מנהיגי הקהילה, מחזר על פתחי הקצבים ומדבר על לבם, ואף מתאר בהרחבה את התמודדותו האישית עם קצב סרבן במיוחד. משנכשלים מאמציו, נפנה הרב משאש לעיצוב היחס ההלכתי כלפי המצב כמות שהוא. הוא פועל בשני אפיקים מקבילים: מחד, הנסיון להפקיע את הקצבים ממעמדם כ"מומרים", המעמד שלא מאפשר לציבור לסמוך על שחיטתם, ומאידך, מעקב צמוד אחר כוונותיהם ושיקוליהם עד שתנוח דעת הקונה באשר לכשרות הבשר שהם מוכרים.
בחלק הראשון, הרב משאש בוחן את הקריטריון ההלכתי הישר מדפי השו"ע – לפיו מחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר ואין לסמוך על שחיטתו, ובנוסף נגזרת עליו הרחקה נרחבת מהקהילה. לפי הגדרה זו, מרבית חברי הקהילה בעירו ימצאו מודחים ממנה. זו אינה אפשרות הניתנת לטעמו ליישום: "אם כן נמצא כמה וכמה מומרים בדור היתום הזה, ולא שבקת חיי!". מעמדת הפוסק מוטלת עליו אחריות – הגדרת גבולות הקהילה כך שכל בני המקום נכללים בה. הדרך לכך תמצא בין המקורות ההלכתיים, גם אם בניגוד לעמדה הפשוטה העולה מהם. הנחת היסוד, נשאבת מהמציאות אליה הוא מגיע, והמפגש המחודש עם המקורות נבנה על גביהן. הלימוד מתרחש על רקע היכרות והבנה של אקלים חברתי חדש, שלא היה זה בתוכו כתב ר' יוסף קארו. הרב משאש מתחקה אחר קולות אחרים בעולם ההלכה, מפרש ומכריע בעין חומלת שמונעת הדרה, ניתוק וחוסר אמון מהקהילה.
בחלק השני, פונה הרב משאש לבחינה צמודה של הקצבים בעיר. הוא פורש, כמו בתרשים פיזיקלי, את שלל הכוחות הפועלים על גילדת הקצבים ובתוכה, וסוכם אותם למסקנה אחת – ניתן לסמוך על כשרות הבשר. בתיאוריו משתקפת היכרות קרובה, תבונה פסיכולוגית, הבנת הלחצים הכלכליים והחברתיים, וחשוב מאלה – הכרה במערכת הערכים שהקצבים מחויבים אליה הכוללת הקפדה בענייני כשרות. "…וכן הם אומרים בפה מלא, כי רשאים הם לחבול בעצמם בדברים שבינם לבין המקום, אבל לחבול באחרים להאכילם דבר אסור, מעולם לא עלה ולא יעלה על דעתם חלילה".
אמת, השפה ההלכתית הוותיקה יוצרת מדרג, לפיו מי שקל בעיניו לחלל שבת בפרהסיא, יעבור על דיני שחיטה על אחת כמה וכמה. אולם הרב משאש פוגש באנשים שחיים בדרך אחרת, והוא מכיר בדרכם ונסמך עליה להלכה. הרב יוסף משאש מגדיל כאן לעשות פעמיים – ראשית, הוא מעורה בעולמם של בני קהילתו שזיקתם להלכה שונה משלו, ושנית, הוא מכיר בערכה ובתוקפה של תפיסת העולם מגובשת ונפרדת משלו. באופן דומה, מוטל על הציבור המכונה בלשוננו 'דתי, ועל מנהיגיו, לשבור את חומות הניכור על שלל צורותיהן: הזרות הבסיסית, הפרדת המערכות – תנועות הנוער, בתי הספר, הישיבות, והתפיסה מקובעת הצורה של העולם הערכי. היכרות, ובאמצעותה הכרה, בעוצמה המצויה בעולמות הנוספים של היהודים סביבנו, היא שתאפשר לנו תקשורת אמתית. תקשורת שאינה מחיקה ושאינה דחיה של הזר לנו ולמקורות כלשונם. זוהי שיחה הנחוצה לכל הצדדים – שכן היא טומנת בחובה את ההזדמנות לפרש מחדש, וליישם כראוי, את המושגים ההלכתיים ואת היסודות החברתיים, ולכונן את היחסים ביניהם. גם להלכה לא יהיה סיכוי כל עוד היא דוחה מקרבה את המציאות – שהריקוד עימה הוא סם החיים ששימר את עולם התורה מדור לדור.
החברה הדתית-לאומית שבויה היום בתפיסה עצמית שהיא הגמונית מחד ומבודדת מאידך. התבגרות במוסדות החינוך הדתי מביאה להבנת ההלכה כעין ברית האמונים של כת סגורה – כאשר רק מי שמחויב בה ללא סייגים ועל פי הפרשנות הנלמדת במסגרת "הכת" הוא קהל היעד שלה. אמנם ישנה התייחסות לאחינו החילונים והמסורתיים – אך כשותפים מן החוץ, שותפים להיבטים אחרים של החיים. הם לעד נותרים מחוץ לקהילת הברית, ומסתמא אין צורך לחשוב מה עמדתה כלפיהם ומה עמדתם כלפיה. זוהי תפיסה שלא זו בלבד שהיא מנותקת מההווה בעולם המסורתי, היא אף מנותקת מהמסורת ההלכתית עצמה.
כפי שניכר היטב בתשובתו של הרב יוסף משאש, שהתעמת ישירות עם סובייקטים הלכתיים שבחרו בסל הלכתי שונה משלו. לשיטתו של הרב משאש, ההלכה לא מגבילה את עצמה לפרשנות יחידה ולא למקיימי תרי"ג מצוות בלבד – זהו מעניינה, ואף מחובתה, לפנות אל כלל החברה היהודית. אלו שבוחרים להסתגר לתוך עצמם הם בבחינת המתקדשים והמטהרים, כינוי גנאי שהנביא ישעיהו מכנה אותם (פרק ס"ו, י"ז). יש להדגיש שהרב משאש תפס את ההלכה כדרישה גבוהה גם מהקצבים, אך ידע להבחין באפיקים הרחבים שהיא מציעה. המקום שהוא נתן לציבור מחלל השבת היה מקום הלכתי, ולא הוציא אותם מהקהילה או התרחק מהם כלל.
הסוגיות החברתיות, כפי שהחברה הדתית מיטיבה להבין בהקשרים אחרים, הן חלק בלתי נפרד מעולם הפסיקה, עד לפרטיה היום-יומיים והאישיים ביותר. בהלכה פעלו תמיד כוחות של פירוד וכנגדם של התקרבות – עוד מימי ערי יהודה ובנימין בספר עזרא, במחלוקות החורמה עם הצדוקים בשעתם. לאחר מכן, עם הנוצרים ועם הקראים. בימינו, כאמור, ישנם המבקשים להמשיך את מסורת הבדלנות.
אך גם כוחות ההתקרבות פועלים בהלכה לאורך השנים. כשם שהיה עלינו לעמוד על המשמר מפני הזרמים שהטו את אפיק ההלכה למחוזות אחרים, עלינו לעמוד על המשמר שלא יבש המעיין תחת האבנים שאנחנו מוסיפים לערום עליו מדי שנה. אל לנו לטעות בהלכה ולחשוב אותה לקול המושמע רק באוזנינו, עלינו לחפש את אלה המאזינים לה גם בדרכים אחרות, ולאפשר לה להדהד גם בהם. עלינו להאזין טוב די הצורך כדי שנשמע את האחריות החברתית, הלאומית, רחבת הידיים שההלכה מצפה מאתנו, באדוות מתרחבות והולכות אך שאינן נעצרות במעגל הדומים לנו. "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א, ט').
=======
נעמה שלם היא בוגרת בית המדרש במגדל עוז. דביר שלם בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. שותפים בפרוייקט מונטיפיורי.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו