בספרו החדש, "ארץ אבנים: בשבילי הזמן הישראלי" (יד יצחק בן-צבי, 2011), מקבץ אהרן מגד עשרות ממאמריו שפורסמו מעל במות שונות בשישים השנים האחרונות. מרביתם דנים בסוגיות אקטואליות – לשעתן – שאלות פוליטיות וחברתיות בחברה הישראלית.

מאמרים אחדים עוסקים בתחומי הספרות והמקרא – מעין הצדקה או גיבוי, אולי, לכתבים בנושאים ציבוריים: קומתו האינטלקטואלית של מגד דורשת תשומת לבו מטעם הקורא.

את הלך מחשבותיו בבחירת המאמרים לאוסף, מתאר מגד בהקדמתו לספר: "נדמה היה לי בתחילה, כי אף-על-פי שנכתבו 'לשעתם', כתגובות על עניינים שהזמן גרמם – הם לא 'התיישנו', ועשויים היו להיכתב על-ידי גם בימים אלה, בשינוי מקומות ואישים בלבד".

מגד פורש בפני הקורא את הדילמה המתבקשת: "ושאלתי את עצמי אם הדבר מעיד על כך שאני לא 'התיישנתי', אלא נשארתי בדעותיי ובמנגנון תגובותיי הרגשיות, השכליות… או על כך שבארצנו זאת, המתהפכת בתמורות יום-יום… ביסודם (הדגשת המחבר, ד.ל.) לא השתנו הדברים הרבה, ו'מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה'".

מגד אמנם משאיר את השאלה פתוחה – כפי שכותב בהמשך, "אם כך ואם כך – את המאמרים האלה…" – אך רומז להיכן דעתו נוטה. "והנה, תוך כדי תהליך המיון… אני מוצא את עצמי מסתייג מתופעות רבות, כמו ההקצנה המסוכנת של חטיבות שלמות בחברה הישראלית, משני צדי המפה הפוליטית, שנראו לי בשעתו כערכיות ואידאליסטיות": להודיעך, שמגד אינו מקובע בעמדותיו.

מנגד, שם הספר – "ארץ אבנים" – מתאר מקום שאינו צומח, אינו חי, אינו מתפתח. הארץ מקובעת ואינה משתנה; כותרת המשנה – "בשבילי הזמן הישראלי" – טוענת כי קיימים שבילים ברורים ב'זמן הישראלי', שה'זמן הישראלי' אינו מחדש חידושים, אלא קרקע מוכרת ונחרשת. המצב הישראלי היא שאינה משתנה.

בפרסומם המחודש של מאמרים הממחישים – לדעת מגד – את המציאות הישראלית הסטאטית, יש מעין השלמה עם המציאות הזאת. מה שהיה נכון לכתוב בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים רלוונטי גם בעשור השני של המאה העשרים ואחת – וממילא, מספיק בהעלאת מאמרים אלו באוב: אין תועלת משמעותית בחיבורים חדשים.

ייתכן וזהו המסר שמבקש מגד להעביר לקורא ב"ארץ אבנים" – נער הייתי וגם זקנתי, והנה גיליתי שהמציאות הישראלית שבה על עקבותיה. מגד מציע עובדה יבשה – ויכול הקורא לעשות בה כרצונו.

אהרון מגד התייאש

ואולם, קשה להאמין שמגד מסתפק באובייקטיביות קרה. נימה פסימית עולה מחלק ניכר ממאמריו הפוליטיים והחברתיים, ומסתמא, מגד מבקש – כאז גם כיום – שמצב זה ישתנה; חתימת מכתב-מאמר לעולים מרוסיה מעידה על הכלל: "אבל גם את השגיאה הזאת עליכם האחריות לתקן. כמו שגיאות אחרות, יחד אתנו, הוותיקים מכם". ואם כך, האוסף כולו מהווה קריאת אזהרה: האתגרים והבעיות הציבוריים לא מתעלמים, רק משתרשים.

ברם, אם זוהי השקפתו של מגד, אזי שפרסום הספר מעורר תמיהה. אם מגד רואה ערך בהתחדשות – ורושם זה אכן מתקבל: "יותר ויותר נשמעים ברמה הקולות הקוראים לחידוש הערכים שהחברה הישראלית הושתתה עליהם… והדבר נותן תקווה גדולה לעתיד" – הרי שמחזור מאמרים ישנים מנוגד, לכאורה, למגמה זו.

מאמרים מימי החברה הישראלית ה'ישנה' לא יקדמו בהרבה חברה ישראלית 'חדשה' – על אחת כמה וכמה ב"ארץ אבנים", בו מגד אינו מתעל את מאמריו לקראת אופק חדש, רק מציע אותם, כמות שהם, לקורא.

יתר מכן. ייתכן ופרסום המאמרים בעת הזאת אף מזיק להתחדשות. פרסומם מקבע את ה'ישן', משריש אותו בתודעה. בתארו את המציאות המאובנת, מגד מצטט את הפסוק המפורסם מספר קהלת, "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה" (א', ט) – אך הבדל מהותי מפריד בין קהלת למגד.

קהלת מיד מודה, שאף במצב הסטאטי, תחושת התחדשות עוד אפשרית, לפחות במישור הסוביקטיבי: "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא… אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה" (שם, י-יא); לעומתו, מגד מפרסם ספר לדורות, מוודא שדעותיו לא תשתכחנה במהרה. אפילו דמוי-התחדשות מגד אינו משאיר לקוראיו.

נותר להציע, שמגד מתייאש. מתייאש אף מרוחות ההתחדשות, אינו מאמין במימוש ה"תקווה גדולה לעתיד". זהו המסר של מגד לקורא – וזהו מסר שראוי לתשומת לב, הן בשל תוכנו והן בשל מקורו. אולם יותר ממסר – זהו האתגר שמגד מציב לקורא.

כי מגד – בדומה לנביאי התוכחה – מוכן לעמוד בשלו, בדעותיו ובאמיתותיו, אך אינו רוצה להיווכח כצודק. תוכיח לו שהוא טועה. תוכיח שיכולה להיות רוח ישראלית חדשה. תוכיח שרוח זו כבר נושבת.