ביקורת סרטים: אל דאגה הוא לא יגיע רחוק ברגל • סיפור שהלך רחוק

ביקורת סרטים: אל דאגה הוא לא יגיע רחוק ברגל • סיפור שהלך רחוק

למרות השימושים המעט פשטניים בכלים קולנועיים מוכרים ולמרות ההליך הצפוי לכאורה של הגיבור, יש בסרט הזה קסם רב ששווה לצפות בו. קסם של הליך גאולה פנימי וכואב של מי שנגע בתחתית החיים ומטפס למעלה משותק, כואב, מתגעגע ושובה לב

ביקורת סרטים: אל דאגה הוא לא יגיע רחוק ברגל
  (צילום: יחצ)

ביקורת סרטים: אל דאגה הוא לא יגיע רחוק ברגל

במבנה הסרט הקלאסי תמיד יהיה לנו גיבור ותמיד יהיה מישהו שעומד בדרכו של הגיבור ויוצר אצלו קונפליקט עליו יצטרך הגיבור להתגבר, לאחר מכן פתרון, התרה, קתרזיס, כפיים. כמובן שהמבנה הקלאסי הזה נשבר שוב ושוב בדרכים שונות אך עדיין, אם תשימו לב, תראו שמרבית הסרטים נשענים על אותו ציר.

פעמים רבות הגיבור, והצופים, יגלו שמי שעומד בדרכו של הגיבור הוא לא גיבור אחר אלא הגיבור עצמו. שהקונפליקט המהותי וההתרה המהותית היא בעצם מלחמה פנימית בתוך נפשו של הגיבור, מלחמה שסופה גאולה. גאולה כזו או אחרת.

(אזהרה: עלול להכיל קטעים לא צנועים)

אל דאגה הוא לא יגיע רחוק ברגל

ציון כללי

מדד
הצניעות

למה תכה
רעך

מי ומי
צופים

'אל דאגה הוא לא יגיע רחוק מדי', זהו סרט על גאולתו הפרטית של ג'ון קלאהאן. גאולה פנימית מעצמו. בהרבה מובנים זהו סרט קלאסי שאף עושה שימוש, יש שיאמרו קלישאתי מדי, באמצעים קולנועיים מוכרים ואף מציג את הליך גאולתו של ג'ון ככמעט פשטני. הליך היגמלות ליניארי וצפוי. שזה נכון. אך יש בסרט הזה קסם שחבל להפסיד והליך גמילה, אף אם הוא לכאורה נדמה כליניארי, הוא מורכב וכואב וקשה. בטח כשהוא מתחיל בתחתית של התחתית.



הסרט מבוסס על סיפורו האמתי של ג'ון קלאהן (שמשוחק כאן באופן יוצא מן הכלל ממש על ידי חואקין פיניקס ועוד נדבר על זה) קריקטוריסט, אמן, ציני ושובה לב. בתחילת שנות השבעים ג'ון היה מכור כבד לאלכוהול. בערב אחד, כשהוא שיכור לגמרי, הוא נוסע עם חבר, שיכור גם הוא והשניים עושים תאונה קשה שמותירה את ג'ון משותק כמעט לגמרי מהצוואר ולמטה.

ג'ון מתעורר לחיים משותקים, חדשים וכואבים. ההתמכרות, שלא מפסיקה, מביאה אותו להשתתף בקבוצת גמילה מיוחדת שמבוססת על שיטת 12 הצעדים. צעד אחר צעד ג'ון מפלס את דרכו לגאולה האישית שלו וגם מפתח את יכולות האיור ומצייר קריקטורות פרובוקטיבית שונות.

בעיניי יש שתי נקודות אור נהדרות בסרט. אחת מהן היא, המשחק של חואקין פיניקס (שאולי אתם מכירים מ'גלדיאטור' או מ'היא') שהוא פשוט טוב. יש אתגר בלשחק דמות שהיא משותקת בכל הגוף כי כל מה שנשאר לשחקן זה הפנים. ובפנים האלה הוא צריך להביע כאב, צחוק, שמחה, אהבה, גועל וגם את זה הוא יכול לעשות בצורה מאד מוגבלת בחלקים מסוימים של השיקום. פיניקס עושה זאת נהדר. אנחנו מצליחים, באמצעות המשחק שלו, להבין את ג'ון, להזדהות אתו, להרגיש אותו ולצחוק ממנו.

הנקודה השנייה היא קבוצת הגמילה הקטנה אותה מנחה דוני (ג'ונה היל). באופן אישי, יש לי אהבה לסצנות קולנועיות קבוצתיות או משפחתיות בהן נוצרת בין הדמויות דינמיקה מרתקת, שונה, חזקה. הדינמיקה הקבוצתית בקבוצת הגמילה היא מרתקת בעיניי. למרות שהרבה מסרים פשוטים וצפויים נאמרים בה, היא מצליחה גם להפתיע. הדמויות משחקות טוב וההנחיה של דוני שונה ומלמדת. מי ממכם שמתעניינים בעולם הטיפולי ימצאו את סצנות הקבוצה ראויות לניתוח מעמיק. נראה לי. או פשוט כיפיות לצפייה.

כמה מילים אישיות ממני: כמעט שנה אני כותב את הטור הזה. וזהו הטור האחרון שלי. היה לי העונג. אני אוהב קולנוע ואני מניח שאם אתם קוראים את הטור הזה, אז גם אתם. יש משהו מורכב בלכתוב טור קולנוע לאתר דתי כי יש, כביכול, איזה קונפליקט בין דתיות לקולנוע. יש סרטים שאסור לראות. יש סרטים שצריך להזהיר מהם. (תמיד צריך להזהיר כשיש קצת מיניות אבל זה סבבה לגמרי אם יש רצח, אבל נו שוין).

אני חושב שאמנות הקולנוע, מעבר להיותה אמנות שמשלבת כל כך הרבה אמניות בפנים ומציגה יצירות מדהימות, בסך הכל באה לספר סיפור. ואנחנו אוהבים סיפורים. אנחנו, כלומר כל בני האדם, אבל היהודים עוד יותר. הספר הכי חשוב שלנו הוא בעצם סיפור ארוך ומגלגל שממנו אנחנו לוקחים השראה או חוקים או צורת חיים מובנית. סיפור בא לנגוע, לעורר, לשעשע, לגרום לנו לחשוב טיפה אחרת, ללמוד את העולם בעוד זווית. אל תוותרו על זה. הקולנוע, כראי לחיים עצמם, בדיוק כמו התנ"ך אגב, מספר את הכל. והכל זה אנחנו. וזה מעניין. רק טוב. ביי.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
חבל שאתה עוזב את הטור
לי | 11-12-2018 0:30
חבל שאתה עוזב את הטור