ביקורת סרטים: מה יגידו כולם • כשערכי המשפחה רומסים את המשפחה עצמה

ביקורת סרטים: מה יגידו כולם • כשערכי המשפחה רומסים את המשפחה עצמה

פערי התרבות בין מזרח למערב מגיעים אל הקצה בבית משפחתה של נישה, משפחה פקיסטנית שמנסה חיים חדשים בנורווגיה. ההורים שהיגרו לארץ הקפואה כדי לתת לילדיהם עתיד טוב יותר, מוצאים את עצמם מאבדים את ילדתם שמנסה להיטמע בחברה החדשה

ביקורת סרטים: מה יגידו כולם
  (צילום: יחצ)

ביקורת סרטים: מה יגידו כולם

תנועות ההגירה הבינלאומיות מספקות דרמות אנושיות רבות. דרמות מכל מיני סוגים. בין השאר, או בעיקר, דרמות שקשורות בפערים תרבותיים.

ההמונים המפלסים את דרכם ממזרח העולם אל מערבו מוצאים את עצמם בציוויליזציה אחרת בעלת מאפיינים תרבותיים הרחוקים שנות אור מהמקומות מהם הגיעו. עוד מימי מסעות גוליבר ועוד לפניו, תמיד היה משהו מעניין ומסעיר בדמות שנקלעת לעולם כה שונה מהעולם ממנו הגיעה. אך לצד העניין, בערבוב הזה יש לא מעט כאב. חשדנות. פער בלתי נסבל ואובדן. כמו בסרט הזה.

מה יגידו כולם

ציון כללי

מדד
הצניעות

למה תכה
רעך

מי ומי
צופים

נישה (מריה מוזדה) היא נערה מתבגרת שחיה בנורווגיה עם אחיה, אחותה והוריה. משפחתה של נישה היגרה מפקיסטן והוריה מנסים לשמר את המסורת מחד, ולהצליח להשתלב במדינה המערבית, מאידך. נישה מצידה רוצה לגמרי להשתלב בסביבה החברתית אך נקרעת בין הבית לבין החוץ. כשהיא מביאה חבר בסתר הביתה, אביה (עדיל חוסיין) מאבד את העשתונות, מכה את הנער הנורווגי ושולח את נישה בעל כורחה לגור אצל דודיה בפקיסטן.



שוב ושוב נישה מוצאת את עצמה גורמת בושה גדולה למשפחתה. שלא באשמתה, היא הופכת להיות מנודה ומסוכנת. כזו שצריך להשגיח עליה בשבע עיניים. מועדת לחטא ולזנות.

העולם המסורתי שבו כבוד המשפחה הוא מעל הכל, כולל מעל נישה עצמה, הולך ומכביד על נישה וקובר אותה מתוך דאגה שיש בה ערבוב של חמלה ואכזריות.

הסרט מתמקד ביחסי האב ובת של נישה ואביה. מערכת יחסים שיש בה בעיקר כעס, צעקות ושתיקות. לאורך הסרט אנחנו מנסים לזהות את נקודות החמלה אצל האב, את האהבה. אך זה קשה.

מהרגע שהאב נחשף להתנהגותה הסוררת לכאורה של הבת, הוא הופך להיות חד גוני לגמרי. עם פנים קשוחות שמלוות אותו כמעט עד הסוף. עד שברגע חזק מסוים אנחנו מזהים את המורכבות הרגשית גם אצלו.

נישה, שהיא ללא ספק גיבורת הסרט ואף משוחקת נהדר, היא דמות שהרגשתי קושי להתחבר אליה. הסבל שהיא חווה הוא ברור וכך גם חוסר הצדק והרצון בחופש. אך עושה רושם שהיא, איך נגיד את זה, שותקת יותר מדי.

שאנחנו כצופים רוצים שהיא תדבר, שהיא תצעק את האמת, שהיא תתווכח יותר. הכניעות שלה למצב, ברוב הזמן עומדת בניגוד לאופי המרדני שלה.

יש רגעים בהם היא בוחרת לנסות לשנות את מצבה העגום וכמובן שחוסר הברירה שלה בולט. אך לדבר, היא יכולה. ייתכן ובכך בחר הבימאי לבטא את המרחב התרבותי בו היא חיה. את חוסר היכולת לדבר באופן פשוט. את האילמות והנכות הרגשית הנכפית על נישה ובעצם, גם על הסובבים אותה.

יש בסרט סצנות קשות לצפייה וכנראה שתצאו ממנו עם מועקה בגרון. לצד זה, הסרט פותח חלון תרבותי חשוב ונוגע ביחסים משפחתיים ממקומות קשים יותר ומוכרים פחות.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו