עיינתי בכובד ראש בדבריהם של ידידי הרב יוני רוזנצוייג ואחרים שהסבירו למה הם לא חתמו על המכתב אל אחינו ואחיותנו הלהט"בים. חלקנו קרובים בהשקפותינו, ולמרות זאת קיבלנו כאן הכרעות שונות.

אני מזדהה עם רבים מהשיקולים למה לא לחתום על המכתב הזה. גם לי הייתה התלבטות לא פשוטה. גם אני לא מעוניין ב"מלחמת הצהרות" מכאן ומכאן. גם אני סבור שבתוך המחלוקת העניינית מתערבים מניעים לא כשרים מצדדים שונים. למרות כל זה חתמתי. מדוע?

התשובה שלי מצויה בהודעה שקיבלה בתי:

"… רק רציתי לומר שהיה לי חשוב כל כך לראות את אביך ואימך חתומים על מכתב הרבנים והרבניות … את יכולה למסור להם תודה באופן אישי … אם רק הייתי רואה את המכתב הזה עם השמות שלהם פעם, הרבה כאב, בכי ודמעות היו נחסכים ממני … תודה שהם עושים את זה בשביל הבת הבאה שברור לי שחושבת שגם היא פגם במערכת והמכתב הזה באמת יוכל להציל את חייה … בעיני, השמות שלהם שם זו לא רק חתימה אלא פיקוח נפשות …".

מה עוד ניתן לעשות בנושא?

גם כעת, אחרי שחתמתי, אני ממשיך ומתלבט. אני מבין היטב את המורכבות של הנושא, לכאן ולכאן. אבל אינני רשאי להתעלם מצעיר אחד או צעירה אחת שהמכתב הזה מונע מהם כאב עצום, עד כדי פיקוח נפש ממש.

ההתלבטות וההכרעה מחייבות אותי לחפש הלאה, מה עוד ניתן לעשות כדי לקיים את הבירור בנושא המורכב הזה בצורה מתוקנת? אני חושב על שני צעדים, קרובים זה לזה.

1. רבנים ורבניות ולהט"בים דתיים צריכים להיפגש פנים אל פנים – כמובן, אך ורק תוך כבוד והקשבה זה לזה, מכל אדם, לכל אדם. בשקט, בלי הקלטה ומצלמות … להקשיב, להשמיע, לברר ביחד, מתוך אהבה זה לזה, ומתוך אהבה לנותן התורה ומחוייבות למצוותיו. זה כבר קיים פה ושם בשטח במעגלים קטנים, ועלינו להרחיב את המעגלים האלה.

2. רבנים ורבניות מהצדדים השונים של המחלוקת בנושא זה צריכים להיפגש פנים אל פנים ולדון בנושא המורכב הזה. אותן מילים כמו בסעיף הקודם נכונות גם כאן: כמובן, אך ורק תוך כבוד והקשבה זה לזה, מכל אדם, לכל אדם. בשקט, בלי הקלטה ומצלמות … להקשיב, להשמיע, לברר ביחד, מתוך אהבה זה לזה, ומתוך אהבה לנותן התורה ומחוייבות למצוותיו. לצערי זה לא כל כך קיים בשטח …

המשותף לשני הצעדים הוא: לקיים בירור זה עם זה, ולא לקיים עימות זה מול זה.

והאמת והשלום אהבו.

==

הרב צבי קורן הוא רב קהילת 'כינור דוד' ברעננה, וחבר הנהלת ארגון רבני ורבניות בית הלל