רבי חיים מצאנז סיפר שבצעירותו רצה לתקן את כל העולם. משנוכח שזה גדול עליו ניסה לתקן לפחות את כל בני עירו, ומשנכשל גם במשימה זאת עבר להתמקד בבני ביתו. גם זה לא עלה בידו, ואז סוף סוף התפנה לתיקון עצמו.

בפרפראזה על דברי הרבי מצאנז טען מו"ר הרב עמיטל שיש אנשים שעובדים הפוך. כשקשה להם לתקן את עצמם הם עוברים לטפל במשפחתם, וכשהם נכשלים גם בזה הם עוברים לבני העיר ומשם לעולם כולו. כך למשל, הסביר לנו הרב עמיטל, כשאתה רואה אדם שנלחם בלהט ובעוז להגביר את האהבה בעולם בין בני האדם, זה בדרך כלל בגלל שחסרה לו אהבה בחייו האישיים.

בחברה המערבית יש קיפוח של נשים. אחד המקומות הבולטים לכך היא תעשיית הסרטים וסדרות הטלוויזיה. המדיניות הקבועה בליהוק שחקנים לסרטים היא קודם כל לסגור עם השחקנים הגברים על סכומי הכסף הגדולים ורק אחר כך, מהכסף שנשאר, לעבור לנשים. במקביל, מחקרים שנעשו בכל העולם (גם במדינות ה'נאורות' ביותר) גילו שבאופן עקבי בתוכניות לילדים, משתתפים פי שניים בנים מאשר בנות.

הרב עמיחי גורדין

ובמה מתמקדים המאבקים הקולניים ביותר של ארגוני הנשים בארץ? בלתקן את הבעיות בציבור החילוני? לא. הרבה יותר קל לתקן את העולם מלתקן את עצמנו. במקום להפגין נגד תעשיית הסרטים והקולנוע שמשמעותיות מאוד לציבור החילוני, הן מפגינות בחמת זעם נגד כמה גברים ונשים חב"דנקים שכל רצונם היה לעמוד בנפרד בזמן הופעה. כשקשה לתקן את עצמנו עוברים לתקן את העולם.

ומהן נלמד על עצמנו. טענות כלפי אחרים הרבה יותר קלות אך גם הרבה פחות אפקטיביות. כדאי להשקיע את כוח התיקון שלנו בעצמנו. זה פחות מדליק אבל הרבה יותר יעיל, וב"ה יש לנו הרבה מה לתקן.

=======

המאמר יתפרסם בגליון הקרוב של העלון 'שבת בשבתו'