כל הדרך אלייך
ביקורת סרטים: כל הדרך אלייך
יש שקרים שמצליחים להחזיק חיים שלמים. ואף אחד לא יודע והכל כאילו בסדר. שקרים יציבים כאלה שיושבים על הלב ומרקיבים אותו, מבפנים. רוב השקרים אינם יציבים כל כך והם נוטים להתנפח ולהתפוצץ וכמו הפתגם הידוע, לרדוף אחרי המשתמשים בהם, גם ללא רגליים.
סיפור הסרט הזה הוא סיפורו של שקר זחוח, טיפשי ואגואיסטי שהתנפח לממדים רגשיים ורומנטיים וסיבך את הקשורים בו ובעיקר את מי שבדה אותו, בסיפור שאיש לא תכנן.
ז'וסלן (פרנק דובוסק) הוא איש עסקים מפריז. הוא מוצלח, עשיר, שחצן ורודף נשים. כיבוש ליבן של נשים שמוצאות חן בעיניו נראה לו כמו אתגר מרתק שהוא חייב לעמוד בו כל פעם. והוא מתמסר לאתגר הזה, גם במחיר של לשקר. כולם משקרים, הוא טוען.
אל חייו נכנסת פתאום אישה צעירה ויפה שבטעות חושבת שהוא נכה, ז'וסלן מבין שבחזות הנכה יצליח אולי להגיע לליבה ומשחק את המשחק כמיטב יכולתו אך מגיע אל אחותה של האישה, פלורנס (אלכסנדרה לאמי) ובין השניים מתפתח סיפור של אהבה ושקר וצחוק וכאב.
יש משהו קיטש בסרט. בעיקר בפתיחה שלו שלא עושה חשק להמשיך. וגם יש קצת בוטות וקצת שטחיות וקצת טירוף. זו קומדיה צרפתית, בכל זאת. אבל אני מודה שהסרט הצליח להפתיע אותי ולהיות פחות שטחי ויותר מעמיק ככל שהעלילה התקדמה.
אני לא מדבר על עומק מפתיע או עלילה מופרעת שלא נראתה מעולם על המסך. לא. הכל די צפוי ופשוט. אבל הדמויות עוברות תהליך. משהו קורה. בעיקר לז'וסלן שממש מתחיל את הסרט בנקודה מסוימת ומסיים במקום אחר לגמרי.
משהו בעמידה הזחוחה והגאוותנית מתרכך והחיים בתוך בלוף גובים ממנו מחיר ומאלצים אותו להיות הוא באמת. לאהוב באמת. להרגיש באמת. לראות את האחר, על מגבלותיו, באמת.
אני חושב שכבר כתבתי פה פעם על היכולת של הקומדיה, דווקא בגלל המופרעות שלה והדמויות הקיצוניות שהיא מביאה למסך, לרגש יותר ברגעים שבהם היא מרגשת.
כמו ציניות שמנתצת הכל ומשאירה את האמת, את הרגש המזוקק, עומד לבדו נקי ונוגע. אני לא יכול להתחייב שזה מה שהסרט הזה עושה וחשוב שתזכרו שהוא יותר קומדיה וקיטש מאשר רגש. אבל הרגעים המרגשים שהוא מספק, והוא בהחלט מספק רגעים כאלה, יש בהם משהו אמתי שמכפר על השטחיות שבשאר הזמן.
חוץ מלהגיד שאהבה יכולה לנצח הכל, שאת זה שמעתם כבר אלף פעם בקולנוע ומי מסוגל לשמוע את זה שוב. הסרט אומר משהו גם על נכות, על מוגבלות, על יחס לזולת ועל סטיגמה.
גם אלו דברים שוודאי שמעתם, בכלל. ובקולנוע בפרט. ובכל זאת, יש הרבה חן באיך שהסרט נוגע בדברים האלה (ובמשחק העדין והיפה של אלכסנדרה לאמי) בהומור החד ובצרפתית הכובשת (והמנצחת במונדיאל, היי), כמובן.
לא הבנתי מה הצורך לספר את תוכן הסרט במלואו