ביקורת סרטים: דרייבר• יוצר 'שטיסל' חוזר לבני ברק
האחד שהביא לחיינו את ''שטיסל'', הצליח הפעם לקחת את בני ברק החרדית, התוססת והשונה ולהפוך אותה לתפאורה נהדרת וגדולה לדרמות הקטנות ונוגעות ללב של האנשים החיים בה- שהם קודם כל, אנשים
ביקורת סרטים: דרייבר
את חלק משנות סוף העשרה-תחילת העשרים שלי העברתי בישיבה על גבול רמת גן בני ברק. העיר החרדית הסמוכה קסמה לנו.
טישים בלילות שבת עמוסי ניגונים וקוגלים, טשולנט בערבי חמישי, שיכונים מיושנים דחוסים בילדים, ילדות, אברכים ונשים מכוסות, חסידים וליטאים, ישיבות ישיבות ישיבות בכל מקום, רחוב רבי עקיבא שאף אחד לא הולך לישון בו לפני חצות ואף אחד לא מתעורר בו לפני תשע בבוקר. עולם.
עולם שלם של אנשים שחיים חיים אחרים מאתנו. עולם שיש בו קסם וקושי ומסתורין וכמובן פוטנציאל דרמטי מרשים.
דרייבר
ציון כללי
מדד
הצניעות
למה תכה
רעך
מי ומי
צופים
יהונתן אינדורסקי, (הבימאי) שכבר חשף אותנו בעדינות מדויקת לעולם החרדי הירושלמי דרך 'שטיסל', עושה זאת שוב. הפעם הוא מכניס אותנו לחיי הלילה של בני ברק החרדית.
נחמן (משה פולקפליק במשחק רגיש ונוגע) הוא 'דרייבר'. נהג, איש שמסיע אומללים- אנשים עם חובות ופושטי יד למיניהם אל בתי הגבירים של בני ברק.
בכסף שהם מצליחים לקבל הם מתחלקים חצי חצי. נחמן מגדל לבד את בתו, חני (מנואל אלסלסי ורדי) כי אשתו נעלמה בעקבות טרגדיה קשה. החיים אינם מאירים לנחמן פנים והא מנסה לשרוד בתוך הכאוס האנושי ועל הדרך לאסוף סיפורים.
הוא צמא לסיפורים והסיפורים והדמויות אותן הוא פוגש בדרכים שונות חושפות אותו לעולמן. לכאבים שלהן, לזיכרונות, לגעגוע. וזה הסרט הזה. סרט על זיכרונות וסיפורים וגעגוע.
הרגישות של נחמן כמו גם המקצוע אותו בחר לעצמו, מכניסות גם אותנו אל הסקרנות. הסקרנות להציץ לתוך החיים הקטנים ומלאי החמלה של האנשים סביבנו.
במובן מסוים זה אינו סרט שמתעסק בחברה החרדית, אלא בחברה האנושית במקומות החלשים והתמימים שלה. ומאידך, נדמה כי התפאורה האנושית החרדית היא אידיאלית לסרט כזה משום שיש בה את הקסם הישן של העיירות היהודיות האירופאיות, עם השנינות, התמימות, התסכול.
הפער בינה לבין העולם בחוץ והנאיביות המאפשרת להתרגש כמו ילדים גם מדבר שולי ומיושן כמו גלגל ענק בלונה-פארק.
מי שמחפש מתח או עלילה מפותלת ומפתיעה, יתאכזב כנראה. למרות שייתכן וימצא את מבוקשו בסיפור עצמו. של נחמן ושל הסובבים אותו. כי יותר משיש כאן עלילה, יש כאן רגעים. רגעים פיוטיים.
רגעים שונים שמנסים לומר את אותו דבר. רגעים שבהם נאמרים משפטים שהם, בעיניי, משפטים לחרוט על הלב. ויותר משיש כאן מציאות, ויש בסרט הזה הרבה מציאות חדה וכואבת ולא מתפשרת, יש כאן גם אלמנט של אגדה. או של סיפור חסידי ארוך ומתגלגל. רק שבניגוד לסיפורי חסידים אחרים, כאן אין צדיק שמסדר את הכל.
בכלל אין צדיק בסרט, אין דמות גדולה שגואלת פתאום, שאומרת את הדבר הנכון. יש כאן את נחמן. ואת הבת שלו ואת הסיפור שלהם. ואת שאר האנשים הקטנים שחיים על ידם.
עם הסיפורים שלהם. ללא נס, אבל עם הרבה פלא. ובנוסף, יש כאן הרבה הומור מוצלח וצילום שמביא אל המסך פריימים יפהפיים. כאלה שאפשר למסגר ולתלות על הקיר ולבהות כל החיים.
ובגלל שיצא לי מתוק מדי הטור, אני חייב לבקר קצת ולהודות בהגינות שהקונפליקט של הגיבור, הדילמה, איננה מספיק חזקה ואפילו לא מספיק ברורה. גם הרצון שלו לא ברור כל כך. הוא בעיקר לא רוצה. כמו גיבור אנטי-גיבור כזה שהחיים מובילים אותו יותר ממה שהוא מוביל אותם. זה מתלבש יופי על הדמות. אבל אולי היה אפשר לחדד פה יותר את הצדדים. אבל עזבו אתכם, לכו תראו את הסרט.