מודה שמאז ומתמיד הייתי סקפטית בנוגע לסדרות ישראליות, ובפרט לסדרות בהן משחק תומר קאפון עוד תפקיד של חייל הלום קרב. אלא שהפעם הופתעתי לטובה ולא רק מהמשחק של נינט או קאפון שהצליח להתעלות על עצמו בכמה רמות, מתפקידיו ב'פול מון' ו'תאג"ד'.

באופן מפתיע עלילת הסדרה לא הרגישה מרוחה מידי והסתפקה ב9 פרקים בלבד לעונה הנוכחית, שמשאירה סיום עם טעם לעוד. בנוסף לא 'נדחפו' סצנות מיניות ושפה גסה בכל פינה ריקה, בדומה לרוב הסדרות הישראליות הקשורות לצבא וחיילים. על אף שלא אוכל להגיד שזו היתה סדרה לגמרי נקייה, אין ספק שתוכן הסדרה (המבוסס על ספרו של אמיר גוטפרוינד ז"ל) בלט כאן יותר.

הצליח להתעלות על עצמו (צילום: מתוך קשת 12)

מעבר לעלילה הסוחפת אין ספק שסוד ההצלחה שהופך את "בשבילה גיבורים עפים", לסדרת דרמה איכותית- היא הבריחה מהקלישאות  והמניירות לטובת הגעה למחוזות חדשים שטרם נראו בסדרות דרמה ישראליות.

הדוגמה הטובה ביותר אולי להמחשת הבריחה מהקלישאות המוכרות, היא הצורה בה בחר במאי ויוצר הסדרה עומרי גבעון להציג את המשפחה הדתית ממנה מגיעה גיבורת הסדרה יעלי (נינט טייב) ובפרט את אחיה דובי (נדב נייטס) ומשפחתו.

הדתי שלא נראה עדין על המסך

בשונה משאר סדרות הדרמה בהן תפקידם של ה'דתיים' המעורבים בעלילה, הוא דווקא להביא הצצה לעולם השונה והמופלא (או הפחות) של 'הדוסים'. בסדרה הזו התפקיד של המשפחה הדתית שיחק פחות בנישות ובקלישאות המוכרות והתעסק יותר להציג רובד אחר של מורכבות שטרם נראה על המסך.

מציגים רובד אחר ומורכב יותר מתפילות ותפילין  (צילום מסך: מתוך קשת 12)

אחיה של יעלי, דובי או גיבור הסדרה שחובש כיפה לראשו-ממש לא הצטרף לחבורת החיפוש אחרי אחותו 'הסוררת' שנקלעה לכת הזויה, כדי להעניק סצנת תפילין מרגשת על נוף היערות של קולמביה או לגרום לחבריו למדים להקפיד על כשרות או לצעוק לבורא שיעשה נסים כשנראה שהכול אבוד. אלא קיבל תפקיד הרבה יותר משמעותי שמציף על המסך מורכבות הרבה יותר מעניינת.

 

דובי מציג את 'הדתי' שגם מסוגל להגיע למשבר באמונה, להרגיש שכבר הוא לא מצליח לכוון בתפילה כמו לפני אותו מבצע בלבנון ומסוגל בכל יום להוציא את התפילין מהמגירה ולהחליט במקום להשקות את העציצים.

לא רק יוצאת בשאלה שהחליטה לברוח והגיעה לכת (צילום: מתוך קשת 12)

האם דובי שנשבר ואשתו שמצליחה לחבק ולקבל אותו על אף הבחירה שלו להסיר את הכיפה, מצליחים לשקף מקרים במגזר הדתי לאומי כיום? זו ממש לא השאלה החשובה שאנחנו צריכים לדון בה כאן.

אלא העובדה שאפשר ב2018 להציג דתי על המסך בלי להדביק לו קלישאות ולהפוך בעזרת מספיק תוכן והשקעה לסדרת דרמה שמצליחה לתפוס את העין של הציבור הישראלי, יותר מאשר כל סדרת ריאליטי אחרת כגון 'האח הגדול' ששידר במקביל הערוץ המתחרה וזכה להרבה פחות רייטיניג.

כל זה מוכיח שאפשר לנצח את תרבות הרדידות בעזרת קצת יותר תוכן, מחשבה והצגת ישראליות מגוונת.